אשכחיה רבי יוסי לאליהו. אמר ליה: כתיב: 'אעשה לו עזר' - במה אשה עוזרתו לאדם? אמר ליה: אדם מביא חיטין - חיטין כוסס?פשתן - פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו? (יבמות סג')
רובנו נתקלנו בסיפור הלכאורה בנאלי הזה בשלב זה או אחר של חיינו. הנהנו בראש והמשכנו הלאה. ובאמת, מה לא ברור כאן? "עזר כנגדו", גבר, אישה, חלוקת תפקידים: הוא מגדל חיטה היא אופה מהחיטה לחם.
אפילו יחסי הסובייקט - אובייקט שמשתקפים מעצם השאלה "במה אישה עוזרתו לאדם" ומהתשובה "מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו" ומוצאים ביטוי נרחב גם בהמשך הדף, אינם חדשים ואינם מפתיעים. כך נראו הדברים באותם ימים. אישה נבחנה באמצעות עיני הגבר ובהתאם לצרכיו. הוא היה "אדם" והיא הייתה "עזר כנגדו".
אבל אם נתעכב רגע על הסיפור אל מתחת לרובד השטחי שלו- מעבר להצגת תפקידיהם ה"מסורתיים" של האיש והאישה דרך נקודת מבטו של הגבר - יתגלה בו רובד נוסף.
האיש שבסיפור עובד, כנראה, בשדה. הוא מגדל משהו שאת טיבו אין לו שום אפשרות לבחון בשטח. בשעת הגידול החיטה והפשתן בצורתם הגולמית אינם ניתנים לשום שימוש ולמעשה חסרי תועלת. לצורך העניין - באותה מידה האיש הזה היה יכול לגדל דשא או פרחי בר ולטעון שיאכל אותם לכשיבשילו מבלי יכולת להוכיח את האמת שבדבריו.
כאשר החיטה והפשתן מגיעים אל הבית המשותף של האיש והאישה ולמעשה עוברים אל חסותה - הם צריכים לעמוד ב"מבחן מעשי" ולהוכיח את התאמתם לצרכי האדם. הם יעברו עיבוד ארוך שבמהלכו החלק השמיש בצמח יופרד מזה הלא שמיש, ייטחנו/ ייסרקו/ ייאפו / ייארגו וכן הלאה. ורק לאחר שיעברו תחת ידיה המיומנות של האישה וישתנו עד לבלי הכר - יהיו החיטה והפשתן לבני לווייתם הצמודים של האיש והאישה גם יחד. וכך - רק על פי התוצאה הסופית ניתן יהיה לעמוד על טיב המוצר הראשוני.
כאמור, החיטה והפשתן אינם אלא משל למהלך הלמידה ויישום הנלמד בחיים. ישנו שלב הניסוי התיאורטי וישנו שלב המבחן המעשי.
ולא בכדי הופקדו הנשים בסיפור שלנו על שלב המעשה דווקא. בתקופה המדוברת הנשים היו אלו שחיו את חיי הבית ולכן להן הייתה היכולת לבדוק את התאמת הגידולים החדשים והתיאוריות החדשות אל מציאות החיים. וגם בתקופתנו (לפחות עד להופעתו של הגבר היולד הראשון או עד שילדים ייוולדו מתוך אינקובטורים) הנשים הן אלו שחוות את החיים ואת ממשיותם באופן העוצמתי ביותר, הן אלו שמחוברות יותר אל חוויית הגוף והזמן, הן אלו שיכולות לזהות את הפוטנציאל הטמון בכל "חיטה" שתובא אליהן במצב גולמי ולא ראוי לשימוש והן אלו שתפסולנה על הסף שימוש בפרחי בר כמרכיב יסודי בלחם.
ומכאן הנמשל לוקח אותנו עוד שלב: כמו הלמידה בחיים - כך גם לימוד התורה. ואם תרצו - תאמרו שתורה נמשלה לקמח, וגם שלימודי חול ולימודי קודש בעצם חד הם. שהחיים הם קודש וקודש הוא חיים.
הנמשל הזה רלוונטי מתמיד. כי התפישה הרווחת היום שהקדשת החיים לתורה מוכרחה לגרור בעקבותיה ניתוק מלא או חלקי מהחיים. לא נדיר להיתקל אצלנו בביטויים כגון "למות באוהלה של תורה". הניתוק ה"טכני" מהחיים והסתגרות בבית המדרש לשם לימוד תיאורטי גוררים אחריהם ניתוק מהותי ולכן כואב יותר - חוסר היכרות עם אמיתות בסיסיות בתחום החינוך או הפיזיולוגיה, חוסר מעורבות בחיים כפשוטם, ובסופו של דבר ניסיונות להכפיף את החיים לאידיאולוגיה במקום לחפש יחסי גומלין ראויים בין השניים. התוצאות העגומות של הנתק ניכרות בכל מקום. מספר דוגמאות עצובות:
רב ידוע ומכובד נשאל בשו"ת טלוויזיוני מה דינה של הביצה ששימשה לטיגון שניצל - האם הביצה בשרית. מההתפלפלות הארוכה והדי מביכה של הרב בתשובתו היה ניתן להסיק מסקנה ברורה אחת: הרב מעולם לא היה נוכח במטבח בשעה שטוגנו בו שניצלים. המקרה הספציפי הזה נגמר בטוב אבל היה יכול לגרור הטעיה חמורה בדיני כשרות.
בשו"ת סמס לפני זמן מה נשאל רב אחר האם ניתן להלביש נערה עם תסמונת דאון במכנסיים על מנת שתרגיש מסורבלת פחות. תשובתו של הרב הייתה מעלפת וכללה משפט בסגנון: "אני לא רואה מה ההבדל בין ילדה עם תסמונת דאון לבין ילדה אחרת". גם מהתשובה הזו השתמע חוסר היכרות מביש. והפעם לא עם שניצלים אלא עם בני אדם. וחמור פי כמה - עם בני אדם שזקוקים ליחס מיוחד ולהבנה מעמיקה של צרכיהם ותחת זאת נתקלים בסטנדרט ההלכתי "one size".
רב שמטיף ללא הרף ל"ילודה" תוך ביטול הקשיים הפיזיים הנפשיים והכלכליים הכרוכים בכך ומהנזקים לתווך הארוך והקצר שנגרמים לנשים שילדו לידות מרובות, ובנוסף לכך גם טוען ש"במשפחות ברוכות הילדים מחונכים יותר / הנוער מחוייב יותר לערכים וכו'" מבלי שכף רגלו דרכה אי פעם על אבני כיכר ציון - על שלל נעריה ונערותיה משלל גווני עמישראל באחוזים זהים פחות או יותר. רבנים כאלה הם במקרה הטוב עוצמים את עיניהם לנוכח המציאות ובמקרה הגרוע מטעים את הציבור במכוון.
הדוגמאות רבות, וכאמור לא משקפות מעידה רגעית או טעות אנוש אלא תפישת עולם. הדיבורים על "תורת חיים" מתנהלים ממרומי בית המדרש. בפועל ישנה התורה וישנם החיים.
התפישה הזו היא עוד תוצאה עצובה של מידור הנשים מלימוד תורה משמעותי. ואינני מדברת על לימוד גמרא לנשים (דיון שלשמחתי כבר פג תוקפו) שהוא שלב ראשוני והכרחי של ההיכרות עם ההלכה הקיימת ועם דרכי הפסיקה שלה. אני מדברת על בניית קומה נוספת מעל הקיים: על חשיבה יוצרת, על שותפות נשית (על דרך הפשט ועל דרך המשל) בפסיקת ההלכה ובחינה מחודשת של כלליה והתאמתם למציאות.
אני מדברת על "מבחן מעשי" לתיאוריות הלכתיות שטרם נבחנו במציאות או שנבחנו ונמצאו שגויות - במיוחד לאלו הנוגעות להגוף בכלל ולגוף הנשי בפרט. (ועל כך בהרחבה בפעם אחרת), לאלו הנוגעות לבעלי מוגבלויות ("שוטה" זו הגדרה מעליבה. והמידור מהקהילה מעליב עוד יותר. וגם על כך בהרחבה בפעם אחרת), ובתחומים נוספים שדורשים רגישות ונכונות לפשרה.
אני מדברת על הסתכלות חדשה ורכה יותר על המציאות בכלל, על לקיחת בני אדם וצרכיהם בחשבון לא רק בפסיקה "פרטנית" אלא כגישה לחיים. לא קביעת רף גבוה והדרכה אישית היכן ניתן להתפשר אלא גמישות בהדרכה לציבור כולו, פיתוח מערכת שלמה של ערכים שמאזנים זה את זה בהתאם לסיטואציה ומתגמשים זה אל תוך זה, כמו הדגשת ערך כבוד האדם כערך דתי-תורני. אני מדברת על נכונות לפשרות בשל הערכים המתאזנים כל פעם מחדש (וראו ערך ראש עיריית ירושלים לשעבר שהוריד את ראשו בזמן מופע מחול של נשים ולא יצא מהאולם בקול רעש גדול ובהצהרות "ייהרג ובל יעבור".)
ואני מדברת על תהליך הלימוד עצמו - ואולי בכך צריך היה לפתוח. לימוד תורה ששואף להתחבר לחיים (שאינו חייב להיות רק "מודל עבור נשים") חייב לקחת בחשבון את אילוצי החיים: לידות במשפחה, ילד חולה, הורה מבוגר. ההתחשבות בחיים עלולה אמנם להאט את קצב התקדמות הלומד/ת ולקלקל את ה"סטריליות" של הלימוד המזוקק. אך בדרך הזו כולנו נרוויח פוסקים ופוסקות שרואים/ות מולם/ן בני אדם ולא רק מערכת של כללים נוקשים שאבוי אם יופרו ולו במעט.
סיפור חסידי ידוע מספר על רב ובנו שישבו בחדר ולמדו. לפתע מחדר סמוך נשמע בכיו של תינוק. הבן אינו שם לב לבכי והמשיך בלימודו ואילו הרב עצמו קם וניגש להרגיע את התינוק הבוכה. כשחזר אמר לבנו: אינני יכול ללמוד תורה כשבחדר השני שוכב תינוק בוכה.
הסיפור הזה אינו משל לגמישות הלכתית במקרה פרטני אלא לגישה לחיים. התורה אינה יכולה לבוא בסתירה לחיבור לחיים, לאנושיות, לחמלה, להתחשבות באחר. תורה נוקשה ובלתי מתפשרת כמוה כמדע קר שנלמד לשם... לשם מה, בעצם?
ויהי רצון שבזכות נשים צדקניות.
חג מתן תורה שמח!