החברים שלה

היא כל כך הרבה זמן חיכתה ליום הזה.

כמה פעמים חשבה שהוא לא יגיע כבר.

הייתה מגיעה בלילה אחרי עוד מסע מתיש.

רצתה כתף משחנש"ת, לספר שכבר נמאס לה, לא יכולה יותר, לא מוצאת כבר כוחות נפש.

והם, היו שם בשבילה. מעגל החברים המצומצם.

הם היו עייפים בעצמם, מותשים לא פחות, יש עבודה מחר, אבל הם הקשיבו. ושמעו. וניגבו את הדמעות. ועוד נשאר להם כוח למילה טובה.

היה לה גם את מעגל החברים השני, אלו ששאלו מה שלומך, איך את מרגישה? מתוך נימוס. לא כי באמת איכפת להם.

גם הם הבטיחו שיגיעו ליום המיוחד, מביאים עמם תשומת לב קטנה, יודעים שתרגיש בחסרונם.

מה שאי אפשר לומר על כל שאר המוזמנים. אנשים שהיא מכירה מראייה. שלום שלום. באו לדפוק כרטיס.

שבועות הגיע והתורה עומדת בקרן זוית, לבושה לבן, ארשת מלאכית אופפת אותה ומחכה.

לכל אלו שבמשך השנה השתדלו לקבוע עיתים, לעמול, לעסוק בה, למרות קשיי היום יום. פרנסה. טרדות מכאן ועד לחג השבועות הבא.

נלחמים בשיניים, מקיזים דם. הם תמיד היו שם בשבילם.

גם הם אוהבים לאכול גבינות וזורמים עם המתכונים החדשים לכבוד החג.

אבל בשבילם שבועות הוא יותר מחג קולינרי משובח שמתבטא בגבינות ויין.

ויש גם את מעגל החברים השני. המנומסים. הפסיבים.

אלו שאחת לשבוע שאלו אותה בנימוס מה שלומך?, באו לשיעור של הרב. צובעים את האפור של השבוע בקצת יידשיקייט.

תרים אחרי שיעור משובח, מחפשים את האינטלקט.

ויש גם את דופקי הכרטיס.

אלו שבאים כי לא נעים להם. באים לחתונה ומתפלספים על האוכל.

הרב מדבר זה יופי, אבל עם יהיה גם כיבוד ושתייה חמה אז בכלל נוכל לשרוד את הערב.

והתורה, הכלה, היא יודעת כבר את מי היא מחפשת, מי היה שם בשבילה, ברגעים הקשים, בשקט, שחנ"ש איתה אל תוך הלילה.

וברגע המיוחד הזה שלה, הגדול, הנצחי, בו היא צריכה להזמין לחדר ייחוד רק את האחד שלה

היא תסתכל עליו, על כל אחד ואחד, לתוך הלב

והוא כבר ידע אם הוא מרגיש, עמוק בפנים את הלחישה:

וארשתיך לי לעולם ...