על פי המשנה במסכת ראש השנה (א, ב), ראש השנה הוא אחד מארבעה פרקים שבהם העולם נידון – "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון". אולם התורה מכנה את ראש השנה "יוֹם תְּרוּעָה" (במדבר כט, א) ו"זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כג, כד) אבל היא לא מאפיינת אותו כיום דין. מדוע?
כל יום צריך להיות יום של תשובה
נעיין בדבריו של רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו "כלי יקר" לויקרא כג, טז: הֶעְלֵם יום דין של ראש השנה, כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עוונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על כסא דין, אלא ידמה בנפשו כאילו בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה.
אילו היה נזכר בתורה במפורש שראש השנה הוא יום דין היה הדבר עלול לגרום לאדם לעבור עברות כל השנה, ורק לקראת ראש השנה לתקן מעשיו. לכן התורה לא הזכירה שראש השנה הוא יום דין ובכך היא מלמדת שאדם צריך לחשוב "כאילו בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו", ומחשבה זו תגרום שכל יום יהיה יום של תשובה.
באופן כללי אפשר לומר שקביעת המועדות יש בה פן שעלול לגרום לצמצום, ולכן התורה שביקשה להרחיב את יום הדין לכל השנה כולה, נמנעה מלייחד את ראש השנה כיום דין.