הלכות ראש השנה החל בשבת תשפ"ד

ראש השנה פותח מסע רוחני עבורנו. בתחילתו של המסע אנו מכוונים את הראש. מביטים לכיוון הנכון, מגדירים היטב את היעדים אליהם אנו שואפים- עולם של השראת שכינה, יקום מלא בצדק ומוסר אלוקיים בהובלת עם ישראל. זהו ראש השנה. יום של תיאום כוונות כלפי יעדי התורה.

לאחר מכן ביום הכיפורים, אנו בודקים האם אנו עומדים ביעדים שהגדרנו בראש השנה, ועושים חשבון נפש כיצד נוכל לתקן את הבעיות שבדרך. זהו יום הכיפורים - יום של לב השנה. יום של כנות, יום של הכנות. כתוצאה מהצלבה זו בין היעדים לביצוע, בין הראש ללב, נולדת השמחה של חג הסוכות, המקבילה ל גוף. אדם שמח כאשר הייעוד שלו ברור, והוא עומד בו. זהו האושר הגדול, זמן שמחתנו, הביטחון בצדקת הדרך.

ערב ראש השנה, כ"ט אלול

מנהגי היום:

• אמירת סליחות (תחנון בסליחות, אך לא בתפילה)
• התרת נדרים בסוף תפילת שחרית, כל שלושה אנשים יכולים להתיר, ועדיף עשרה
• תספורת וגילוח לקראת יום הדין
• יש שנהגו לטבול לקראת יום הדין. למתקשים ניתן להתקלח בזרם של 3-4 דקות, במקום הטבילה של ערב ראש השנה (הדבר אינו יכול להחליף טבילת נדה כמובן)
• מתן צדקה, "צדקה תציל ממוות"
• עליה לקברי אבות (עדיף קודם חצות היום)

לילה ראשון של ראש השנה:

בהדלקת נרות מברכת "להדליק נר של שבת ושל יום טוב". בנות אשכנז מברכות "שהחיינו", לפני ההדלקה, ורוב בנות עדות המזרח אינן מברכות. יש להכין אש שתדלק לפחות עד למוצאי שבת, כדי שנוכל להעביר ממנה ולהשתמש באש במהלך יום טוב שני של ראש השנה. שכן בשבת אסור להבעיר או לבשל, וביום טוב מותר, על ידי העברה מאש דולקת.

בתפילת מעריב מתחילים להוסיף את ארבע התוספות של י' ימי תשובה: "זכרנו לחיים", "מי כמוך אב הרחמים", "וכתוב לחיים טובים", "בספר חיים". משנים את ברכת "האל הקדוש" לברכת "המלך הקדוש". בימי חול משנים את ברכת המשפט ל"המלך המשפט".

אם שכח "המלך הקדוש" ולא נזכר מיד (או אפילו נזכר מיד, אך התחיל את הברכה הבאה), חוזר לתחילת שמונה עשרה. אם שכח "המלך המשפט" וסיים התפילה, נכון שיתפלל שוב בתנאי של נדבה. אם שכח את שאר התוספות אינו חוזר.

בקדיש יש אומרים "לעילא לעילא מכל" במקום "לעילא מן", ו"עושה השלום" במקום "עושה שלום". ויש מנהגים אחרים בתוספות הקדיש, כל עדה כמנהגה. השנה החג הראשון חל בשבת, לפיכך יש לומר "זכרון תרועה" בתפילות, וכן את השינויים המיוחדים לראש השנה החל בשבת. לאחר התפילה מברכים אחד/ת את השני/ה 'לשנה טובה תכתב/י ותחתמ/י.

מנהג הרב קוק היה לומר בראש השנה "חג מבורך", ולא "חג שמח", בשל אימת הדין, שנאמר "וגילו ברעדה". אולם מצוות השמחה עצמה קיימת בחג, ובאה לידי ביטוי במאכלים ובניגונים. בעיקר יש להזהר מלכעוס ביום זה, וטוב להרבות אהבה וחיבה לבני ביתו וקהילתו.

קידוש: סדר י.ק.ז – יין, קידוש, זמן. ככתוב במחזורים (יש לומר בקידוש את נוסח שבת ויום טוב).

סעודת החג

בסעודה אוכלים את הסימנים המיוחדים לראש השנה, כל אחד כמנהג משפחתו. נהגו להמנע מאכילת מאכלים חמוצים, ואגוזים. הנוהגים לאכול את הסימנים בתוך הסעודה, לא יברכו על הירקות המבושלים "בורא פרי האדמה" (שכן ברכת המוציא פטרה מברכה זו), אך יברכו על התמר (ויש נוהגים להקדים התפוח) את ברכת "בורא פרי העץ". מי שאוכל את הסימנים לפני נטילת ידיים, יברך הן על הפרי והן על הירק. אומרים "רצה" ו-"יעלה ויבוא" בברכת המזון. טוב לעסוק בלילה במשניות מסכת ראש השנה.

יום ראשון של ראש השנה, שבת, א' תשרי

תפילות של שבת ויום טוב: השנה אין תוקעים בשופר ביום הראשון של החג, בשל שבת קודש. עיקר כוונת התפילה בראש השנה אינה על חיינו האישיים, אלא על עתיד האומה, ועתיד האנושות, וקיום הייעוד שלהם בהמלכת השם. כך כתובות התפילות, ועל כך נכתבו הפיוטים השונים. מתוך המבט הלאומי והעולמי, אנו מביטים גם בתפקידנו הפרטי במארג החיים ועבודת השם. אסור לומר "וידוי" בראש השנה, ואסור להביא עצמו לבכי בכוונה.

"נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה עד אחר חצות היום, והמתבטל נחשב ישן" (רמ"א ובאה"ט). לאחר תפילת מנחה אומרים "תשליך" ליד מקווה מים או מעיין. יש הנוהגים לדחותו ליום השני של ראש השנה בשל שבת קודש, ויש מהם שנהגו כלל לא לאומרו, בשום שנה.

יום שני של ראש השנה, ב' תשרי

מתחילים בהכנת החג השני (סידור שולחן וכדומה) לאחר כארבע עשרה דקות משקיעת החמה, אך מלאכות האסורות בשבת אין לעשותן עד צאת השבת (שהרי יום טוב ראשון חל בשבת השנה).

הדלקת נרות בצאת הכוכבים (-מעבירים מאש קיימת), מעריב של חג (אומרים הבדלה בתפילה- "ותודיענו"), בבית עושים קידוש הכולל הבדלה משבת קודש (-"מאורי האש", ו -"המבדיל בין קודש לקודש"), וסעודה (יש האוכלים שוב את הסימנים).

בהדלקת הנרות ובקידוש טוב שיהיה כלי חדש או פרי חדש, להתכוון גם עליו בברכת "שהחיינו" של היום השני.

"לא ילבש בראש השנה בגדי רקמה ומשי כמו שאר ימים טובים, כדי שיהא מורא הדין עליו" (ט"ז). לכן נוהגים להתלבש בבגדים פשוטים ונאים, אך לא מפוארים.

שחרית, קריאת התורה ומוסף - של יום ב' של ר"ה.

תקיעות:

לאחר ההפטרה אומרים "למנצח" שבע פעמים, ותוקע בשופר 30 תקיעות בעמידה, הן "תקיעות דמיושב". רוב עדות המזרח נהגו לעמוד בברכות, ולשבת בעת התקיעות הללו, בעוד בני אשכנז נהגו לעמוד הן בברכות והן בתקיעות.

בתפילת מוסף, תוקעים בחזרת הש"ץ 30 תקיעות: 10 למלכויות, 10 לזכרונות ו- 10 לשופרות. תקיעות אלו נקראות 'תקיעות דמעומד'. יש התוקעים גם במהלך תפילת הלחש כך.

תוקעים לאחר "קדיש תתקבל", ויש התוקעים עוד תקיעות לפני "עלינו לשבח", ותקיעה לאחריו. סך הכל- 100-101 תקיעות. יש מנהגים אחרים, מתי וכמה לתקוע בשופר בסדר התפילה. כל עדה ממשיכה כמנהגה כמובן.

לרוב הדעות, שברים צריכים לארוך לפחות שתי שניות, וכן תרועה שתי שניות.

התקיעה צריכה לארוך כפי מה שבתוכה. אם היא תקיעה -שברים-תקיעה, אזי התקיעה צריכה לארוך שתי שניות, כזמן השברים.

אם היא תקיעה-שברים-תרועה- תקיעה, אזי אורך התקיעה יהיה ארבע שניות, כאורך שברים-תרועה. וכן על זה הדרך.

לצד התוקע עומד "סומך", שתפקידו להקריא (או לסמן) את סדר התקיעות לתוקע, וגם לבדוק שתקיעותיו כשרות. על הסומך ללמוד מראש את ההלכות של תקיעת השופר וטעויותיה, בדומה לתוקע.

במהלך התקיעות אין לדבר, אלא לשמוע את הקול. השופר מכריז על מלכות השם, ובזה יש להתרכז, בשמחה.

יש להשגיח על ילדים קטנים ולהקפיד על שמירת השקט בתפילה ובעיקר בתקיעות.

הלכות תקיעת השופר מצריכות מיומנות, ידע וכוונה. על בעל התוקע להכין עצמו כראוי מערב החג, כך שיוכל לתקוע בשופר בצורה כשרה ונכונה.

מי ששמע קול שופר והתכוון לצאת ידי חובה, והתוקע כיוון להוציא, יצא ידי חובה. גם אם לא עמד בתוך בית הכנסת.

נשים אינן חייבות בשמיעת קול שופר, אולם רבות נהגו לשמוע.

חולה, ומי שמצוי בשעת דחק גדולה, ללא יכולת לשמוע את כל סדר התקיעות כראוי, ישמע את שלושים התקיעות העיקריות, ודי בכך.

מנחה, ערבית ומוצאי החג

מנחה של יו"ט. טוב לסיים ספר תהילים במהלך ימי החג.

בשל החום הצפוי, נזכיר שמותר להתקלח במים חמים ביום טוב (כמובן אסור להדליק בוילר).

מעריב של מוצאי יום טוב, עם התוספות המיוחדות של עשרת ימי תשובה.

מוצאי חג - ברכת הבדלה, וברכת היין בלבד.

"יש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה. וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאית, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה, משאינו יודע שעשה. ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות ביוקר יותר מחטאת" (רמ"א בשם רבינו יונה)

יה"ר שבזכות תפילתנו ותשובתנו יזכרנו השם בזיכרון טוב מלפניו.