בתור יהודים אנחנו רגילים להסתכל על עצמנו, יש בכך הגיון רב, התורה עוסקת בנו ואנו עוסקים בתורה- יש לנו מספיק בעיות משל עצמנו, מספיק אתגרים שעומדים בפתחנו. על פי רוב, ישנם הרחקות שאינם פשוטות מבחינה הלכתית מכאלה שאינם יהודים; אין לאכול את הלחם שלהם, אין לשתות את יינם, יש כאלו המקפידים על אי שתיית החלב וזה עוד כלום ביחס לבניית משפחה איתם- דבר שאסור על פי ההלכה בתכלית האיסור. כשגרנו בגלות האינטראקציה עם אלו שאינם יהודים הייתה גדולה יותר ואכן לאלו שחיים בחוץ לארץ כיום יש קשר עם כאלה שאינם יהודים (דבר שמוביל, לא פעם, להתבוללות). אך התגלגל כך שעל פי רוב הגויים שמקיפים אותנו הנם האויבים שלנו, מה שגורם לריחוק רב עוד יותר.
מעניין לראות שראש השנה הנו יום שהצליל היסודי שלו הינו הפוך לחלוטין מהתיאור הקודם:
״היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט של יצורי עולמים״ אנו אומרים בתפילה, במשנה נאמר שבראש השנה כל באי עולם, לא רק היהודים ״עוברים לפניו כבני מרון״.
הזוהר (חלק ג דף רנח ב) מציין שראש השנה ה יום הדין של כל העולם. מצד הדין, מסביר הזוהר, כי היה ראוי שעֵשָׂו המייצג את אומות העולם יזכה בדין, אך בזכות השופר מדת הדין מתערערת ומתעוררים רחמיו של הקב״ה ואנו נידונים לטובה על אף שעל פי הדין לא היינו אמורים לצאת זכאיים. רב צדוק הכהן מלובלין בקומץ המנחה (חלק ב סז׳) מסביר שהסיבה לכך הנה משום שליעקב יש את העולם הבא - אך כיון שבעולם הזה, כאן ועכשיו - אין הבדל מהותי בין ישראל לגויים (כולם הולכים שבי אחרי החולשות האנושיות) העולם הזה ניתן לעֵשָׂו. הדרך בה יעקב קבל את הברכות מאביו יצחק, הדרך בה אנו זוכים בדין היא על ידי הפיתוי שמסומל בשופר שעליו נאמר שהוא משמש כמעין כלי שגורם לנו להיראות יראים וצדיקים, למרות שאנו לא כאלה באמת.
הזכייה בברכות בעולם הזה הייתה מאוד נצרכת שנים ארוכות. הדוחק, הקושי, הפליטות, המוות שהיו מנת חלקנו שנים ארוכות, החולשה המובנית שלנו אל מול העולם הלא יהודי גרמו לנו לבקש את הברכה; לחפש אותה, לנסות לממש אותה, להתמקד בעצמנו ובמאמצנו להשיג את הברכה, לפתות את הדין לרחמים.
אולם דומה שהמציאות מסביבנו עכשיו מכתיבה אחרת. ראש השנה מגיע בימים בהם כל המציאות מתערערת, בה הכל קורס מול העניים. גבולות העמים מסביבנו שהיו מיוצבים, קורסים וקמלים. המוני פליטים מהגרים ממקום למקום, הסדר העולמי משתנה אל מול ענינו ונראה שהפעם אנו לא במרכז. המפתה והנוח זה לשבת ולהסתכל מהצד, לומר שזו לא הבעיה שלנו. אך בשירת האזינו נאמר: ״יצב גבולות עמים למספר בני ישראל״, רוב הראשונים מסבירים פסוק זה כמבטא את סוד הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. אך מה שהראשונים עמדו עליו הינו שכשם שארץ ישראל מתאימה לעם ישראל כך הארצות מסביב מתאימות לאומות העולם, כל ארץ והאומה שלה, ישנם ארצות שנתנו לבני לוט ויש כאלו לבני עשו ועוד. אך כאשר האיזון מופר, הגבולות מתערערים, מתערער לו הסדר העולמי, הסדר העולמי נשבר והמספרים מתאזנים מחדש.
כשישנו חוסר סדר בעולם הדבר משפיע על כולם, על יצורי עולמים, עלינו ועל האחרים. אנו מאמינים שעם ישראל הנו לב באיברים, אך ללא איברים מה יעשה הלב? איך נגאל את העולם אם העולם משתגע אל מול ענינו? איך נקדם את העולם אם מסביבנו חוזרים לימי הביניים - כאשר דברים בסיסים כמו מים זורמים וחשמל הופכים להיות מצרך נדיר באיזורים בהם פעם היו מובנים מאליו. ייצוב גבולות העמים היא ברכה שהתברכנו בה בשירת האזינו, אך כאשר אין יציבות - הכל, כולל הכל, מתערער.
בראש השנה הזה נוכל להמשיך כרגיל ולכוון רק על עם ישראל, אך נראה לי שתפקידנו הוא לכוון גם על מה שמתרחש מסביב. להתפלל שהשופר יהפוך להיות שופר שיעזור לא רק לעם ישראל אלא לעולם כולו. מקובל שבמוצאי שביעית בן דוד בא - כל מוצאי שביעית מתעורר כוח משיחי - כוח של גאולה בעולם. דומה שהתפילה שלנו השנה צריכה להיות שהכוח הגאולי ייפול על העולם. שהשופר יהפוך להיות משופר של פיתוי לשופר של גאולה, גם לנו, אך מבחינה מסוימת השנה גם ליציבות של העולם כולו.
הכותב הוא ר"מ במדרשת לילבנאום- אור תורה סטון, חבר הנהלת תנועת נאמני תורה ועבודה ומלמד במתן הוד השרון.