דוגרי? נמאס. אפילו להגיד 'כל שנה אותו דבר' זה כבר נדוש. אלול. שופר. סליחות. בדיחות עבשות של ביניי''שים על הדגים שבים שהיו רועדים אי שם בעיירות ליטא של לפני השואה. רצון כללי להשתנות. להתקדם. להיות יותר נאמנים לעצמנו. לאמונה שלנו. לדרך שלנו. לתורת חיינו. הודעות בנאליות של שנה טובה ו'סליחה אם פגעתי'. תפוח בדבש.
אבל תכל'ס, כמה מכל העסק הזה משאיר רושם? האם אלול של שנה שעברה השפיע על סתם יום של חורף במהלך השנה החולפת? אז נכון, אוהבים להגיד שאדם לא משתנה ביום אחד, ומספיק שינוי קטן כדי להראות רצינות. אבל גם זה מעצבן. או יותר נכון, לא מספק. קודם כל כי גם השינוי הזה, לא תמיד מחזיק מעמד לאורך זמן. אבל העיקר, שבקצב הזה אני צריך איזה חמישים 'אלולים' רק כדי להיות כמו הדוס של המחזור שלנו. זה לאט. לאט מדי. אז נכון, שינוי קטן זה גם משהו, אבל בשביל זה זקני בית הכנסת קמים ארבעים יום בחמש בבוקר? בשביל כך אנחנו הולכים להיפרד מהאייפון למשך שלושה ימים עמוסי תפילות ואוכל משמין?
אני חושב, שהמטרה היא אחרת לגמרי. האתגר הגדול של דורנו, יישום התורה בחיי המעשה של החברה הישראלית כולה, טומן בחובו שתי סכנות. הסכנה הראשונה היא, שיותר נושפע מאשר נשפיע; יותר נספוג תרבות זרה וקלוקלת מאשר נתרום את קולנו הייחודי אליה; יותר נתרחק מאשר נקרב. אך זוהי הבעיה הקטנה. הבעיה העיקרית היא, שמרוב התמודדות עם תרבות המערב, מרוב ספיגה של ערכים זרים לתורה, אנחנו נשנה את ההשקפות שלנו. בהירות האמונה באקסיומות הבסיסיות של עם ישראל תיחלש. יש בורא לעולם. הוא הביא אותנו לכאן כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות. סולם הערכים שלנו חייב להיות מושתת אך ורק על פי ההלכה. תורה! תורה! ועוד פעם תורה! אז נכון, יש דברים שמשתנים במרוצת הדורות, יש ערכים שאנו מאמצים מבחוץ. אבל העיקר חייב להיות ברור לנו. לפעמים מרוב התמודדות עם אתגרי הדור, אנו מתחילים לפקפק ביסודות הברורים ביותר.
אולי, בשביל כך נועד אלול. פעם בשנה לעצור הכול. להזכיר לעצמנו מה עיקר בחיים ומה טפל. לזכור את התפקיד של עם ישראל בעולם. לחזק את האמונה הפשוטה והבהירה בבורא עולם ובתורתו. לא להתבלבל מכל האתגרים שעוברים עלינו. לא לתת לחולשה רגעית לשנות את יסודות ההשקפה שלנו. למצוא זמן, אפילו רגע אחד, במהלך הימים הנוראים בו אדם אומר לעצמו, אני מאמין באלוקים ומחויב לקיים את כל דיני התורה. בלי לחפף ובלי לוותר לעצמי. זו האמת לאמיתה. מכאן יכולים לבוא גם שינויים מעשיים, פרקטיים. אך הם אינם העיקר. העיקר זו ההשקפה. הדרך. החזרה למקורות וחידוד האקסיומות הבסיסיות. אחרי שיסודות האמונה בהירים אפשר לשלוח שבלונה לכל רשימת התפוצה בווטסאפ, ואפילו לאכול תפוח בדבש.