המסורת היהודית, מגדירה נקודות ציון בזמן. על אף שיום רודף יום ועונה מתחלפת בעונה, אנו לא חיים את חיינו ברצף מתמשך אלא עוצרים בתחנות הזמן: בשבת ובחודש, בראשית השנה, בחגים וימי זכרון. תחנות הזמן מאפשרות לנו ניהול תקין של מערכות כלכליות וחברתיות. אך מעבר לכך, יש צורך אנושי, רגשי, בקביעת גבולות הזמן וחלקיו, תחנות הזמן מעניקים משמעות לחיים שלנו. אנו זקוקים לאפשרות למקד רגשות מסוימים בזמנים מוגדרים לבל יציפו אותנו בכל עת. אם היינו חיים בכל שנה בתחושה של מתיחות מפני אימת הדין כבימים נוראים, אך גם בתחושה של רגיעה, שלוה ושמחה כמו בחג הסוכות, אם היינו חשים בכל יום את צער החורבן כבתשעה באב, אך גם את שמחת הנס והטבע כבפסח ופורים - היינו חווים בלבול ופיזור נפש ורגש. התחנות בזמן היהודי מחייבות אותנו לעצירה ולמיקוד רגשי.
"בארבעה פרקים העולם נידון ... בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" (משנה ראש השנה א,ב). הקביעה של המשנה כי ראש השנה הוא היום בו באי עולם נידונין נועד למקד ולהגביל את החוויה המרוממת אך הקשה של חשבון הנפש המלווה את הימים הללו. בתלמוד מופיעות גם דעות אחרות: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה" (בבלי ראש השנה טז ע"א). חסד עשתה עמנו המשנה שהגבילה את הדין ואת המתח המלווה אליו לראש השנה ויום הכיפורים בלבד ובכך אפשרה לנו לחוות את חווית הדין אך גם להשתחרר ממנה ולעבור לחוויות אחרות שמזמנים לנו ימים וחגים אחרים בשנה. הזמן מופקד בידנו, עלינו לתת לו משמעות ולא רק לאפשר לו לזרום, עלינו לעצור ולציין את חילופי השנה והעונות, את החודשים והשבתות ואת ימי הזיכרון ההיסטוריים והלאומיים.
אחד הביטויים להיותו של הזמן מופקד בידיו של האדם הוא ההלכה בדבר קביעת המועדים. קידוש החודש נעשה על ידי בית הדין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. המסר של הלכה זו הוא שהזמן נתון לשליטתנו, אנו קובעים אותו ומענקים לו משמעות. המשנה מספרת לנו על אירוע דרמטי שהתרחש בבית דינו של רבן גמליאל ביבנה כאשר הוא קיבל את עדי ראית מולד הלבנה אף שנדמו בעיני החכמים כעדי שקר, ואף חייב את רבי יהושע לקבל את הכרעתו: "שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך" (משנה ראש השנה ב,ט). הכרעתו של רבן גמליאל נבעה כנראה מצורך אנושי או חברתי אף שנגדה את 'האמת' האסטרונומית. (רמז לכך יש בראשית הסוגיה התלמודית) רבי עקיבא מאשר את סמכותו של רבן גמליאל בהזכירו לרבי יהושע את הדרשה על המילה 'אתם' המופיעה שלוש פעמים בפסוקי המועדים שבספר ויקרא "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג, ד). ללא ניקוד יש לקרא את המילה 'אתם' ולא 'אותם', המוקד אינו המועדים אלא האדם המקדש אותם: "הרי הוא אומר ' אתם', 'אתם', 'אתם', שלש פעמים, אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מוטעין. בלשון הזה אמר לו: עקיבא, נחמתני, נחמתני" (בבלי, ראש השנה, כה ע"א). קביעת העתים והזמנים היא מעשה תרבותי והיא מענה לצורך אנושי. אנו עוצרים את שעון הזמן המתקתק ומעניקים משמעות לחיינו על פני האדמה.
הכותב הינו עמית מחקר ומנהל חינוכי של תכנית בארי במכון הרטמן