המקרא מספר לנו כי לאחר החרבן הראשון, השאיר מלך בבל את הדלים והעניים בארץ, והפקיד עליהם אדם בשם גדליהו בן אחיקם. ספר מלכים מקמץ בתיאוריו, אך לפי התיאור בספר ירמיה, מסתבר כי הצלחתו בתור מנהיג לא היתה קטנה. ספר ירמיהו מספר:
ויישבע להם גדליהו בן אחיקם בן שפן, ולאנשיהם לאמור, אל תיראו, מעבוד הכשדים; שבו בארץ, ועבדו את מלך בבל –וייטב לכם. ואני, הנני יושב במצפה, לעמוד לפני הכשדים, אשר יבואו אלינו; ואתם אספו יין וקיץ ושמן, ושימו בכליכם, ושבו, בעריכם אשר תפשתם. וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום ואשר בכל הארצות, שמעו, כי נתן מלך בבל שארית, ליהודה; וכי הפקיד עליהם, את גדליהו בן אחיקם בן שפן. וישובו כל היהודים, מכל המקומות אשר נידחו שם, ויבואו ארץ יהודה אל גדליהו, המצפתה; ויאספו יין וקיץ, הרבה מאוד. (ירמיהו מ, 12-9)
התיאור הזה הוא למעשה תיאור של קימום מחדש של העם היהודי בארצו. אמנם, תחת שלטון זר, ולא בתנאים האידאליים, אך קיום אמיתי. גדליהו בן אחיקם היה פקיד ממונה של הכשדים, אך ממילותיו המעטות ניתן לשמוע את הדאגה האמיתית והכנה שלו ליישוב הדל והקטן שעוד נותר בארץ. למעשה, גדליה אפילו התחיל לקצור את פירות הנהגתו. המקרא מספר כי אספו "יין וקיץ, הרבה מאוד". יהודים רבים החלו לחזור אל ארץ יהודה אל הכרמים והיגבים אשר מלך בבל נתן להם. אך לא הכל היו שותפים להרגשת ההצלחה של ממשל גדליהו.
אדם אחד, ישמעאל בן נתניה, מסומן במלכים ובירמיה גם יחד כאחראי והאשם ברצח של גדליהו בן אחיקם ובקצו של מה שנשאר מממלכת יהודה הראשונה. שני מאפיינים ניתנים לו. הראשון מצוי בפרק מ', באזהרתו של מי שמצטייר כמפקד חיל המשמר של גדליהו, יוחנן בן קרח:
ויוחנן, בן קרח, וכל שרי החיילים, אשר בשדה –באו אל גדליהו, המצפתה. ויאמרו אליו, הידוע תדע כי בעליס מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה, להכותך, נפש; ולא האמין להם, גדליהו בן אחיקם. (מ, 13)
ישמעאל בן נתניה מתואר כאן כסוכן של בעליס, מלך בני עמון. בפסוק אחר, הכתוב מכנה אותו, במידה לא קטנה של זלזלול, "מזרע המלוכה". הוא בא עם "רבי המלך, ועשרה אנשים מזרע המלוכה". מסתבר שישמעאל קשר קשר עם מלך קטן באיזור, אשר ראה באוטונומיה המתחדשת של היהודים בחסות בבל איום, כיוון שהיה מזרע המלוכה. הוא ו"רבי המלך", כלומר אנשים נוספים אשר נחשבו גדולים בממלכה, טכסו עצה כיצד למנוע אפשרות ששררה על יהודה תעבור מבית דוד – דבר אשר נחשב כחטא גדול וכעוות הסטורי – "לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו", אומר הפסוק בבראשית. זרע דוד תמיד נחשב (לפחות בממלכה הדרומית) כנושא איזה אות אלוהי המכשיר אותו להנהיג. המקרא מסביר לנו שכך גם ראה את עצמו ישמעאל. שמו משלב בתוכו שלש פעמים את שמו של האל: "ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה". ישמעאל לא היה רוצח שרצה שררה לעצמו. ישמעאל בן נתניה פעל מתוך שליחות:
"ויקם ישמעאל בן נתניה ועשרת האנשים אשר היו איתו, ויכו את גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב –וימת אותו: אשר הפקיד מלך בבל, בארץ. ואת כל היהודים, אשר היו איתו את גדליהו במצפה, ואת הכשדים, אשר נמצאו שם –את אנשי המלחמה, הכה ישמעאל. (ירמיהו מא, 3-2)
הכתוב מדגיש לנו כי גדליהו בן אחיקם הוא האדם "אשר הפקיד מלך בבל בארץ". משפט זה מתפרש בעת ובעונה אחת לשתי כוונים. מצד אחד, הוא אינו השליט הלגיטימי על הארץ, כי אם בן חסות של כובש זר. מצד שני, אין כמוהו לגיטימי מלשלוט על הארץ, כיוון שהאל סובב את מצב העניינים כך שמלך בבל ישים את הארץ לשמיר ולשית. ישמעאל בן נתניה תפס את ההסבר הראשון ורצח את גדליהו. האל תפס את ההסבר השני, כנראה.
המכה שמעשהו הנוראי של ישמעאל הנחיתה על העם היושב בציון היתה קשה מנשוא. למרות האזהרות של ירמיהו הנביא, וקללותיו של האל שהובטחו לכל מי שירד מן הארץ ולא ישב שם בחסות הבבליים, נטש כל היישוב את הארץ ולא שב שם. קללת ה' השיגה אותם שם ופקדה עליהם את עזבם את הארץ, את חטאי אבותיהם ואת העבודה הזרה שהם עבדו – קטורת ונסכים למלכת השמים המצרית.
זהו הסיפור בירמיהו.
הכתוב קובע כי גדליהו בן אחיקם נרצח בחודש השביעי, והמסורת קובעת את יום הרצח ליום ב' בתשרי. יהודים צמים ביום ג' בתשרי, כדי שלא לפגוע בקדושת ראש השנה, האסור בתענית. מרבית היהודים – אף אלה הצמים – אינם שמים לבם יותר מדי ליום לז ולמשמעותו. הוא נהפך לעוד יום צום טורדני בלוח היהודי, בדומה לתענית אסתר (שסיבתה אינה ברורה, וניתנו לה הרבה טעמים) או לעשירי בטבת (שאכן אירעו בו צרות רבות לישראל, ובאחרונה קיבל משמעות מחודשת כ"יום הקדיש הכללי", התחליף של הרבנות הראשית ליום הזכרון לשואה ולגבורה של הכנסת).
לצום גדליה אכן יש משמעות, ומשמעותו גדולה היא. התלמוד אמנם מסביר לנו שמהותו של הצום הוא "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו (בבלי, ראש השנה יח:)", אך ניתן גם לתת טעם אחר: זהו צום על מנת לזכור את היכולת של בני אדם להיות בטוחים במידה רבה שאלוהיהם עומד לצידם, כאשר אין הוא בקשר עמם כלל.
אך מעטים הם הצמים ביום זה. ומבין הצמים, מעטים הם הזוכרים. ומבין הזוכרים, מעטים הם הנותנים אל לבם. זהו המשל.
* * *
במוצאי שבת פרשת לך-לך, נרצח ראש ממשלת ישראל בידי יגאל עמיר. לשם נוחות נוכל לקרוא לו ישמעאל בן נתניה בן אלישמע. ניתן היה להכנס להשוואה פרטנית ומדוקדקת בין גדליה בן אחיקם לבין יצחק רבין, בהם היה רבין הי"ד מתגלה כַּפּחוֹת כנוע, פחות תלוי, ויותר סמכותי מבין השניים, אך ההשואה היא מיותרת; כל שיש לומר הוא שרבין ניסה לעשות מהלך נועז על מנת להיטיב עם בני עמו, ומישהו חשב שהאל אינו מסכים אתו, והחליט לפעול כשלוחו. שלש היריות בככר לא היו מעשה של אכזריות בהמית או פרץ רגשות סוער, אלא בוצעו לאחר תכנון קר, פרי מחשבה דתית, שנועד להציל את מהלך הגאולה האלוקית (בניגוד מצמרר למעשהו של ישמעאל בן נתניה, שנועד למעשה להציל את מהלך הגלות האלוקית) מידיו של רבין האכזר.
לאחר הרצח, מיהרו חוגים דתיים רבים לרחוץ את כפיהם ולהצטדק. חלקם, אמנם, נטלו חלק מעול האשמה הנוראה שרבץ על כתפי החברה הישראלית. הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, ציטט את דברי רבי צדוק: "אנו, על מי נביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות?!". העזרות, קבע הרב ליכטנשטיין, הם עולם הישיבות, עולם התורה, החברה הדתית במובנה הרחב על מוסדותיה ומערכיה החינוכיים.
לאחר הרצח, נראתה גם עדנה מחודשת לצום גדליה: בשנה הראשונה לאחר רצח רבין, התארגנה קבוצת פעילי שלום דתיים לתפילה בככר רבין ביום הצום. גם יובל רבין היה שם, ואמר קדיש אחר אביו ביום הזכרון של גדליה בן אחיקם. בשנים לאחר מכן נסתמנה מעין פריחה למפעל זה: חילונים מעטים נראו גם הם, ובשנה אחת, באו כמה חניכים של "בני עקיבא", לבושים באותן חולצות בהן רקדו בהתלהבות על הגבעות בסבסטיה. אף היה סיקור של האירוע – שנים מספר – בחדשות ערוץ שתיים, ובגלי צה"ל.
לאחר מהומות אוקטובר האחרון, שהחלו בראש השנה, באו מעט מאוד אנשים לציין את צום גדליה במקום הרצחו של יצחק רבין. בשנה הזו באו עוד פחות. נקיפות המצפון בציבור הדתי כבר אינן נשמעות, ובמקומן חזרה והתנחלה תחושת העליונות בלבבות, במיוחד עם הקריסה הנראית לעין של הסכמי אוסלו, או מה שנותר מהן. תיאוריות קונספירציה מרימות את ראשן, ורבים יותר מתמיד אומרים שאולי באמת עדיף לשכוח את רבין, ולברך על הירצחו: הרוצח הרי הציל את כולנו משמד וכליה וודאית.
ייתכן כי יום הזכרון לרצח יצחק רבין הי"ד ייאלץ ללכת בדרכו של יום הזכרון לרצח גדליהו בן אחיקם; אך למרות הכל, לתפילת שחרית רגילה של צום גדליה בבתי הכנסת ובבתי הספר מגיעים מתפללים רבים, רובם צמים, אף אם לא כולם זוכרים את גדליה בן אחיקם ופעלו. לעצרת הזכרון בככר רבין – שכל שנה מפרסם "הארץ" מספר מכתבי מחאה הקשורים להתנהלותו הא-פוליטית, הדביקה וה"מאחדת" – מגיעים כל שנה פחות ופחות אנשים (השנה הגיעו כשמונים אלף), והיא אף אינה מתקיימת ביום הזכרון הממלכתי שלא השכיל להתנחל בלבבות. קצת יותר מאלפים שנה לא הספיקו להשכיח לגמרי את גדליה. ייתכן ותוך חמש-עשרה נשכח כולנו את רבין.