"וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם".
מלשון בעל ההגדה משמע שישנם שלושה סוגי בני אדם שהיו עלולים לחשוב שהם פטורים ממצוות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". אך לפני שנצלול להבדלים ביניהם, עולה תמיהה עקרונית: ממתי מצווה מסוימת תלויה בחכמתו של אדם? האם אדם שמכיר את המבנה ההנדסי של הסוכה פטור מישיבה בה? האם מי שזוכר את יציאת מצרים בכל יום פטור מקידוש? מה עומד מאחורי המשפט הזה?
ייתכן, שדווקא המציאות בה אנו נמצאים כעת, במלחמה על שלימות הארץ, על שלימות הטוב, על ריבוי האור אל מול דיכוי החושך, יש בה כמין רמז לתשובה לשאלה.
מלכודת "אני כבר יודע"
אדם חכם הוא כזה שמבין את מה שהוא לומד וזוכר את אירועי העבר. כשהוא ניגש לסדר הפסח, הוא עשוי לומר לעצמו: "אני מכיר את העובדות היבשות, למדתי את המדרשים, עברתי כבר על כמה סוגים של הגדות שונות שיצאו בדיוק השנה, ואני בקיא באגדות. מה כבר תוסיף לי קריאת ההגדה השנה"?
ובכלל, יכולנו לחשוב שאם המטרה הסופית של יציאת מצרים הייתה מתן תורה ("תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה"), הרי שמי שמוגדר "יודע את התורה" כבר הגיע אל היעד, וממילא העיסוק בשלבי הדרך (ההגדה) מיותר עבורו.
מהמבט המצומצם אל הראייה המערכתית
התשובה טמונה בשינוי הפרספקטיבה. אדם מסתכל בטבעיות על אירועי חייו מתוך רגש פרטי ומבט מצומצם של "כאן ועכשיו". הראייה הזו טומנת בחובה סכנה: כשאנו מסתכלים על ההיסטוריה של עם ישראל בפרקים קטנים, אנו עלולים להתמרמר בשעבוד, לגיל בפריחה, ולהישבר בגלות- מבלי להבין את הרצף והתכלית.
ההגדה מלמדת אותנו שגם אם אנו מבינים את הפרטים, ישנה חשיבות עצומה לריבוי בסיפור. המטרה היא להתרגל להסתכלות מערכתית וכוללת. הנבון, שמבין דבר מתוך דבר, עשוי לחשוב שהוא כבר תפס את ה"מערכת". על כך כותב הרב טאו בהגדה שלו: "הדבר בא ללמד שגם היכן שאנו כן מבינים, גם שם איננו מבינים את הסוד ואת עומק הדבר, כי התכלית המכוונת וגמר הפעולה של יציאת מצריים איננה בהווה..."
לספר את הסיפור הגדול
רבותינו הגדולים אינם לומדים אמונה רק כמידע, אלא כאיכות חיים. כשהם מתבוננים בעם ישראל, הם מזהים כיצד כל מקרה ומקרה- מהעבדות ועד הגאולה, הוא חלק מרקמת הסיפור הגדול.
הסיפור אינו מסתיים בצאתנו ממצרים, ואף לא בקבלת התורה. הוא ממשיך דרך המעבר לארץ ישראל וצופה פני עתיד אל "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". המצווה לספר, גם לחכמים הגדולים ביותר, נועדה לחבר אותם בכל פעם מחדש אל הסוד, אל הידיעה שאנו חלק מתהליך אלוקי נצחי שעדיין הולך ומתקדם לעבר שיאו.
בליל הסדר, אנו לא רק נזכרים במה שהיה, אנו מתאמנים בלראות את יד ה' השוזרת את כל חלקי הסיפור לשיר חדש אחד, שבו נאכל יחד מן הזבחים ומן הפסחים.
הכותב הינו רב קהילה מחנך ומשורר