(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': (פרק כג)
את ספירת העומר "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת" מדמה הזוהר לספירת שבעה נקיים של זבה, וכך היא לשונו (פרשת אמור דף צז, א-ב):
"ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא, כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית. כיון דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו, כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא. בתר דאתפסקו מנה מה כתיב (ויקרא טו) וספרה לה שבעת ימים, אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו, ואמר קודשא בריך הוא: מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. 'וספרתם לכם' לכם דייקא, כמה דאת אמר 'וספרה לה שבעת ימים' לה לעצמה, אוף הכא לכם לעצמכם; ולמה? בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה".
[ישראל כאשר היו במצרים היו ברשות אחרת והיו מחוברים לטומאה, כאשה זו כאשר היא יושבת בימי טומאה. לאחר שנימולו נכנסו לחלק הקדוש שנקרא ברית. כיון שהתחברו בו פסקה טומאה מהם, כאשה זו כשפוסקים ממנה דמי טומאה. לאחר שפסקו ממנה מה כתוב 'וספרה לה שבעת ימים', גם כאן כיון שנכנסו לחלק הקדוש פסקה טומאה מהם, ואמר הקב"ה: מכאן והלאה החשבון לטהרה. 'וספרתם לכם' לכם דווקא, כמו שנאמר 'וספרה לה שבעת ימים' לה לעצמה, גם כאן לכם לעצמכם; ולמה? כדי להיטהר במים עליונים קדושים ואחר כך לבוא ולהתחבר בו במלך ולקבל תורתו].
ישראל במצרים לא היו רק עבדים מבחינה פיזית אלא גם מבחינה רוחנית היו שקועים בטומאה. ההתנתקות שלהם מן הטומאה נעשתה על ידי ברית המילה; אז פסקה מהם הטומאה. לאור ההשוואה בין מצבם של ישראל בעת היותם במצרים לימי טומאתה של הזבה, יש להמשיך ולהשוות גם בימי ההיטהרות. כשם שזבה בהפסיקה לראות דמי טומאה סופרת ימי טהרה, כך ישראל כאשר התנתקו מטומאת מצרים עליהם לספור ימי טהרה. ההיטהרות מן הטומאה היא ההכנה לקבלת התורה.
כך כתב גם רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים":
"וספרתם לכם וגו' אומרו 'לכם', לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז"ל כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה".
אלא שהשאלה המתבקשת היא: מדוע לא די להם לישראל בשבעת ימי הטהרות כדינה של הזבה, והוצרכו לשבעה שבועות? על כך משיב "אור החיים":
"והגם כי שם שבעה ימים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה, וגם היותה בכללות ישראל, שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפירשתי בפסוק (שמות יט, א) 'בחודש השלישי לצאת וגו'' והוא מאמר הכתוב כאן 'וספרתם לכם', פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה".
הסיבה לאריכות זמן ההיטהרות היא כיון שטומאת ישראל במצרים הייתה חזקה יותר מקיפה יותר וכוללת יותר מאשר טומאתה של זבה, ולכן נדרשים ימים רבים יותר כדי להיחלץ ממנה. בכל אופן את אורך הימים הנדרש לטהרה זו "שיער התמים דעים".
הספירה היא 'לכם' ('וספרתם לכם'), כלומר כדי לטהר אתכם. משמעות הדברים היא שחוזקה של טומאת מצרים והצורך בימים רבים כדי להיטהר ממנה הוא הגורם המעכב ו"זולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה".
בשאלת העיכוב כחודש וחצי בין יציאת מצרים ועד מתן תורה, האריך "אור החיים" בביאורו לפרשת יתרו (שמות יט, א על הפסוק: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי"), ונעתיק חלק מדבריו שם:
"בחדש השלישי וגו' הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה, תקשה: למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי, כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבוא לחשוקתו? ואם לצד הדרך, הלא מצינו (ב"ר נט יא) שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ בלכתו לקחת אשה ליצחק, ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשואת ראש כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה.
אשר על כן בא הקב"ה ונתן אמתלא לדבר, כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן, כי לא היו ישראל ראוים, לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם, והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה, והוא אומרו 'לצאת בני ישראל' פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש השלישי. והראיה כי כשקרבו ימי הכשרתם, בו ביום נסעו בו ביום באו, והוא אומרו 'ביום הזה' פירוש שנסעו בו ביום באו, וכן הובא בדבריהם ז"ל (שבת פז:) שביום שנסעו בו באו".
לא אורך הדרך הוא הגורם המעכב עד מתן תורה, אלא ההכנה הרוחנית. לאחר תום ימי ההכנה וההיטהרות מיד הגיעו להר סיני, למרות אורך הדרך.
אכן השוואת ישראל לאשה זבה עשויה לפתור בעיה נוספת, והיא: מדוע הספירה מתחילה "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", דהיינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח, ולא מיום טוב עצמו? כותב "אור החיים":
"ולדרך זה ידוייק על נכון טעם 'ממחרת השבת', ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלמים, ולצד שיום ט"ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן, מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים, לזה יצו ה' לספור ממחרת".
כשם שזבה אינה מתחילה לספור מאמצע היום ואף אם פסקה לראות דם, אלא סופרת שבעה ימים שלמים לטהרתה, כך ישראל כיון שביום ט"ו בניסן "מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים" לכן התחילו לספור לטהרתם "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת".
"והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן".