להגיע לרגע הגדול הזה, של סיום מסכת פסחים, מבחינתי זו הגשמת חלום של יותר מחמש עשרה שנים. הרומן שלי עם המסכת הזו התחיל אי אז, בתחילת ההיריון עם נריה שלי, ששמו ניתן לו בזכות המשנה הראשונה במסכת: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". הייתי אז בשנה השלישית של לימודיי במכון העיוני התלמודי במתן, ולמדנו בבית המדרש את המסכת בעיון באותה שנה, וכבר אז התאהבתי! שנות גידול הילדים הארוכות לא אפשרו לי להגשים את החלום, עד שהצטרפתי ללימוד הדף היומי בסבב האחרון, בקריאה מהירה של הדפים, כי עדיין הזמן דוחק, וכעת אני זוכה בהתרגשות. אך גם בציפייה גדולה כבר גם לסבב הבא – בו אני מקווה שיתאפשר לי גם להבין ולהעמיק יותר. הדרן עלך מסכת פסחים והדרך עלן. אי"ה עוד נשוב אלייך שוב ושוב!
עם השנים, דברי התורה על תחילת המסכת, שאמרתי בברית של נריה, הלכו איתי והתפתחו והעמיקו, וכמובן שבחגיגת בר המצווה שלו לפני שנתיים הוספתי עליהם עוד. כעת, כשאני עומדת לקראת סיום, הם חוזרים ומלווים אותי, אבל הפעם מזווית אחרת. כי אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש.
הימים האלה, של טרום הפסח, ותחילת החג, ימים מיוחדים ומאתגרים. עם התוהו ובוהו שמלווה את ההכנות לחג (מזל שלא רואים את השולחן שעליו אני כותבת כעת את הדברים ;-) ), עבור דרך בדיקת החמץ – התוספת שהוסיפו לנו חז"ל כהכנה רגע לפני, הישר אל חג הפסח, שהזמן שלו כל כך שונה ומשונה מהזמנים של החגים הרגילים – במקום להתחיל בערב, הוא מתחיל בחצות היום, וגם בכך אנו חוזרים לדמיון לבריאת העולם, עת הזמן עוד לא היה מוגדר, עד שמצטרף אליו החג המסודר יותר – חג המצות, שמתחיל בערב ומסתיים אחרי שבעה ימים.
וכשאני חוזרת כעת לדף ז עמוד ב, על המקורות המקראיים של הבדיקה לאור הנר, חוזרים לנו הפסוקים של מציאה וחיפוש עד שמגיעים לנר ה' נשמת אדם. ומתערבבים לנו, עם החושך והאור, עם היום והלילה, גם שלהבות הנרות של הבדיקה והחיפוש, שנראים שעומדים כל אחד לעצמו, אחריות אישית וחיפוש עצמי, אבל מתערבבים יחד אתו גם הזמנים האלה של טרום ירידה למצרים, החושך שלפני האור, עם הפסוק: "ויחפש, בגדול החל ובקטן כילה", ירידה שהיא של משפחה אחת, אבל כזו שהופכת לכלל – לעם. וגם הפסוק הבא "אחפש את ירושלים בנרות", המורה על זמן הגאולה העתידה, הוא בגדר חסד לעם ישראל כולו, ירושלים שעושה כל ישראל חברים, שהקב"ה לא ידקדק אתה כחוט השערה ויחפש בנר, ולא באבוקה.
ולא סתם אלו הפסוקים שמלווים את המצווה שהוסיפו לנו חכמים לחג הפסח וחג המצות המורכבים כל כך. כי חג הפסח עצמו, כפי שראינו בפרקים העוסקים בקרבן הפסח, הוא כל כך חג אישי – משפחתי – חבורתי, כל כך לא של הכלל, ועם זאת, יכול להתקיים רק בירושלים, כשכולם נאספים חבורות חבורות, כל חבורה עם מנוייה לעצמה, אבל על יד ועם החבורות שלידה.
והסיום של המסכת, עם הפרק הנפלא והאחרון שמתאר את ליל הסדר, סוגר את כל אלו יחד, ושוב היסודות האישיים והכלליים מתערבבים. הסדר של כל משפחה, עם ההלל שהוא כללי לכולם, ורק לדמיין איך אמרו אותו, בעת אכילת הקרבן, אי אז בירושלים בעת שהבית היה קיים, בשירה גדולה של כל החבורות יחד – גורם להתעלות בתפילות הגדולות לבניין מקדש.
השארתי לי את הסיום של מסכת פסחים, ליום-יומיים אחרי הבחירות, תענית בכורות (מוקדמת), כשכבר אני צוללת במקביל למסכת שקלים. וכולי תפילה שעל אף המחבר, והמפריד, והתחושה שהכול יותר מדי אישי ולא מספיק פועל למען הכלל, החג הקרב, עם סיומי המסכת הרבים שמלווים אותו, ישפיעו על כולנו לחפש ולתקן כל אחד את עצמו, ולמצוא מתוך התיקון הזה, את הכוחות הגדולים לפעול למען הכלל.
והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו... ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, ונזכה לברך על הזבח ועל הפסח, כל אחד את ברכתו המיוחדת לו, במהרה בימינו אמן!
הרבנית ד"ר חני פרנק היא ראש בית המדרש מתן שומרון וחוקרת במכון ידעיה.