מעט יושר הלכות פסח

מבט בעיניים פקוחות אל ההלכות, ועם זה גם אל פני המציאות, נחוצים מאוד בהלכות הפסח. דוגמא ראשונה היא בדיקת חמץ "לאור הנר", שהרי "אור הנר יפה לבדיקה", כפי שאמרו חז"ל (פסחים ח' ע"א). עוד נאמר שם, שאבוקה אינה טובה לבדיקה, שכן אי אפשר להכניסה לחורים וסדקים, וגם "מתיירא שלא יבעיר את הבית ואין ליבו על הבדיקה" (רש"י שם).

והנה ברור לפי כל הנימוקים שנאמרו באיסור אבוקה, ובאיסור נר של שמן בבדיקת חמץ (ר' שם או"ח תל"ג, סעיף ב' ובמשנה ברורה), שיש מקומות רבים אצלנו, שגם נר קשה לבדיקה, שהרי חושש להכניסו לארונות, בפרט אם יש בגדים או ניירות (כמובן רק במקום שמכניסים בו חמץ שחייב לבדוק), וגם חוששים גברים ונשים מטפטופי שעווה, ולא תמיד נותנים דעתם לבדוק יפה והנר לא יותר טוב מאבוקה, אבל פנס חשמלי, הרבה יותר טוב. לפיכך ברור, שבמקומות כאלה עדיף לבדוק בפנס חשמלי (על סוללות).

אמנם הגאון יבי"ע אומר שליט"א פסק בחזון עובדיה, הלכות בדיקת חמץ ס"ב, שמותר לבדוק בפנס כיס קטן, שאפשר להכניסו לחורים ולסדקים, וכן בנר חשמלי קטן, שאפשר לטלטלו בכל פינות הבית. מותר לבדוק בהם בשעת הצורך, כשאין לו נר אחד כשר, ויכול גם כן לברך עליהם.

אולם לענ"ד הדבר פשוט, שעדיף לבדוק בפנס חשמלי קטן במקומות רבים בבית, כל שחושש מפני הנר. ואכן מביא שם הגר"ע יוסף "וכן שמעתי בשם החזון-אי"ש, שהורה לבדוק בנר חשמלי או פנס כיס". וזהו ניסוח מדויק.

אמנם, מצאנו בגמרא (פסחים ז' ע"ב), שיש גם משמעות רעיונית חשובה לבדיקה בנר, ועל כן, נכון להדליק נר לבדיקה, וגם לאחוז ביד פנס חשמלי להאיר בארונות ובחורים ובסדקים,שבהם הוא עדיף.

מכירת חמץ היא היתר דחוק שיש בו הערמה, ולא הידור מצווה שראוי לחזר אחריו. מקור ההיתר בחשש הפסד מרובה של מבשלות השכר שהיו שם מרתפים של יי"ש (או"ח תמ"ח ג', וראה שם בט"ז ובשערי תשובה), ומעיקר הדין צריך להוציאו מהבית, ולהעבירו לרשות נכרי.

באמת, בחנויות, ובמפעלים למזון שיש בו חמץ, אי אפשר להתקיים בלא מכירת חמץ. אבל בבית פרטי, אם אין לו מרתף משקאות שלם, שיש בהם חמץ, למה להתאמץ ולמכור חמץ? למה לא לבטל ולבער, כפי דעת חז"ל? מדברי אחרונים עולה החשש שמא אנשים אינם יודעים לבטל חמץ כראוי, ובמכירה הם מבינים שהם מוציא ים מרשותם. אולם חז"ל הטילו חובת בדיקה ודרכי ביטול, לקיים מצוות התורה "אך ביום הראשון תשביתו שאֹר מבתיכם". חז"ל לא קבעו למכור חמץ בדרך של קניין בשרשרת, וע"י הערמה. לפיכך, מי שיכול לכלות החמץ מביתו, כולל שקיות של אבקות מרק, וחרדל, ואבקת צ'יקו וכד', ולשפוך שארית משקה-חמץ ולא למכור – הרי זה משובח!

יודעני מנסיוני שאפשר לכלות החמץ שבבית בין פורים לפסח, לא לקנות מרקים ואטריות ושאר מיני חמץ בתקופה זו ולבער השאריות. אין שום צורך אמיתי למכור חמץ בבית, אלא מתוך עצלות לבדוק מה מכילות האריזות הרבות מספור, או אלו תרופות כלולות ברשימה (הרוב מותרות!). מה שפסול מאכילת כלב (כמו תכשירים קוסמטיים) מותר להצניע, ואין סיבה למכור, וחמץ שבלוע בכלים לא צריך ואי אפשר למכור, כי לא חלה מכירה על דבר שאינו בעין.

לפיכך, כדאי לחשוב פעמיים מדוע למכור חמץ בבית פרטי, ולמה להיזקק להערמה שכזאת (אלא אם יש הפסד ניכר) – ובפרט, ראוי לסמוך על חז"ל שביטול מועיל ביחס לפירורים, ולכל חמץ שלא מצאנו, ולהתכוון באמת לבטלו כעפר הארץ ולהוציאו בכך מרשותינו. מכירה היא פתרון דחוק, שנועד בעיקרו לבתי עסק, לחנויות , מפעלים. במידה שהחנות או המפעל הם חברה בע"מ, הרבה יותר קל למכור חמץ, כי קל למכור חמץ, כי קל להפקיע בעלות משפטית פורמאלית ע"י אקט משפטי פורמלי של מכירה.

קטניות

בכל שנה נשמעים בשאלת קטניות דברים רבים, חלקם קשים לכבוד התורה עד כדי כך שרבו (לצערנו) המזלזלים בהלכה, מפני המנהג האשכנזי לאסור כל סוג של קטניות בפסח.

לכן חשוב מאוד לחזור אל מקורו של המנהג האוסר, בדברי ר' יצחק מקורבייל בספר מצוות הקטן (הסמ"ק ), ובדברי גיסו ר' מרדכי אשכנזי (המרדכי), שקושרים בפירוש את מקור המנהג לשיטה (הדחויה מהלכה) של רבי יוחנן בן-נורי, תנא גלילי בן זמנו של רבי עקיבא ( ר' ראש השנה ל"ב ע"א). רבי יוחנן בן-נורי חלק על חכמים,ואמר שגם אורז ודוחן הם מיני דגן, יש בהם איסורי חמץ ויוצאים בהם ידי חובת מצה, (פסחים, ל"ה ע"א). אמנם ברור לחלוטין בסוגיות התלמוד (פסחים ל"ה ע"א, וקי"ד ע"ב), ששיטת רבי יוחנן-בן נורי דחויה היא, גדולי האמוראים בבל, רב הונא ורבא היו מהדרים לאכול אורז בליל הסדר , ורב אשי אומר – "לית דחייש להא דרבי יוחנן בן-נורי". כך גם נפסק בכל הפוסקים (רמב"ם, חמץ ומצה פ"ה ה"א, שו"ע או"ח תנ"ג א).

אעפ"כ ברור מדברי הסמ"ק והמרדכי, וגם ממקורות אחרים, שאכן המנהג לאסור קטניות מקורו בשיטה זו, ששרדה במנהג אשכנז הקדום, ולבסוף נתקבלה כמנהג של חומרא. חוקרים חשובים מסבירים אחרת את המנהג. אולם זהו ההסבר של הפוסקים, שעליהם מבוסס המנהג.

בהסבר המנהג כתב הסמ"ק את הדברים הבאים ( ספר מצוות קטן סימן רכ"ב, מופיע בהגהות רבינו פרץ תלמידו, אבל המרדכי בפסחים שם מביא את דבריו בשם גיסו הסמ"ק):

"ועל הקטניות כגון פוייש ופולי ורייש ועדשים וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה.

כמדומה ששמעתי על הפולין שלא לבשלם בפסח, כי אם במים רותחים מתחילת נתינתן בקדירה [הערה: כי חלוט ברותחין אינו מחמיץ עוד, גם במיני הדגן אלא שאיננו בקיאים בחליטה מדויקת ר' רמב"ם, חמץ ומצה פ"ה ה"ג ], וגדולים נוהגים בהם היתר. ומורי רבינו יחיאל [מפאריז] היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוייש,וגם היה אומר כן בשם גדולים. ומביא ראיה דאפילו באורז, דחשיב ליה רבי יוחנן בן-נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא – לית דחייש לה להא דרבי יוחנן בן-נורי.

מיהו קשה הדבר מאוד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים, דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה, יודעין, דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כי אם מחמשת מיני דגן.

ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו, כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה הוא, דכיון דקטנית מעשה קדירה הוא, ודגן נמי מעשה קדירה הוא כדייסא, אי הוה שרינן קטניות דילמא אתי לאיחלופי להתיר דייסא [של דגן], דאידי ואידי מעשה קדירה, וגם מידי דמידגן הוא כגון [=בדומה ל] חמשת מיני דגן, כדאיתא בבבא מציעא (פ"ח ע"ב), דקרי לקטניות מידי דמידגן, וגם יש מקומות שרגילין לעשות מהן פת כמו מחמשת המינין,ולכך אתי לאיחלופי לאותם שאינם בני תורה, ולא דמי למיני ירקות, כגון: כרוב, וכרישין וכיוצא בהן, דהני לא דמו כלל לדגן ולא אתי לאיחלופי.

ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטניות ומכל דבר שקורין ליגו"ם, וגם חרדל נכון לאסור משום דהוה מידי דמידגן – ואע"ג דתלמודא שרי אפילו אורז – זהו דוקא בימיהם שהיו בקיאין כולן בהלכות איסור והיתר,אבל השתא בדורות האחרונים גזרו כדפרישית... ואפילו ליתנו במים רותחין נכון לאסור, דילמא אתי ליתנו במים קרים".

ברור מכאן, שכל מי שמפרש את מנהג הקטניות, כאילו מיני קטנית אסורים כמו חמץ, הופך אותו למנהג טעות, מפני שזה מבוסס על שיטתו של רבי יוחנן בן-נורי שאסר אורז ודוחן כמיני דגן, ונידחו דבריו בתלמוד לחלוטין. אומנם פרופ' ישראל תא-שמע הוכיח בספרו, מנהג אשכנז הקדמון, מאגנס ירושלים תשנ"ב, עמ' 271-276, שהיו פוסקים קדמונים שחשבו כך, אולם היא הנותנת, שדבריהם נידחו.

לא כל חכמי אשכנז וצרפת הסכימו למנהג האיסור, והיו כאלה שחלקו עליו בפירוש, מפני שראו בו מנהג טעות, וכך כתבו גם אחדים מגדולי הראשונים והאחרונים. ( ר' בספרו של הגרש"י זוין זצ"ל המועדים בהלכה, עמ' רנ"ה – רנ"ח, למשל רבינו ירוחם, ור' יעקב עמדין גם בשם אביו ה"חכם צבי").

גדולי חכמי אשכנז שקיימו את המנהג לאסור קטניות בפסח, ובראשם הסמ"ק והמרדכי, קיימו אותו כגזירה שמא יתחלפו דגניים אלה באלה, בדייסא של דגניים, בקמח או אפילו בפת.

הנימוק המפורסם יותר, שמא נתערבו גרעיני חיטה באורז או בקטניות, מובא בטור (או"ח תנ"ג) כנימוק משני ובתור חומרה יתירה, ובמקום שהיה ניפוי טוב מראש, היו שהקלו.

מכל זה ברור, שהמצב שלנו כיום חסר כל היגיון הלכתי דוקא למחמירי מנהג הקטניות, האשכנזים. השוק מוצף, והבתים מלאים בתחליפי דגן שעשויים מקמח מצות ומקמח תפוחי אדמה, ואשכנזים שמדקדקים בכל חומרא, אוכלים לתיאבון עוגות, וופלים, לחמניות. ושאר מוצרים הדומים לחמץ (ובהכשרים הטובים ביותר). לעומת זה הם מתאמצים מאוד לאסור כל מוצר שיש בו חשש תערובת לציטין או שמן סויה. בלי שום כוונה, כמובן, הם הופכים את ההלכה למגוחכת,ח"ו.

קמח המצות וקמח תפוחי האדמה כבר ערערו את גזירת הקטניות האמיתית של הסמ"ק והמרדכי, ומה שנותר דומה לאותו מנהג טעות, שרואה במיני קטניות עצמם – חשש חמץ.

לפיכך, מי שרוצה לקיים באמת את גזירת הקטניות חייב לאסור כל הדומה לחמץ,בלי לשאול מאיזה קמח הוא נאפה, בין בדייסת דגניים של בוקר, ובין בעוגות, וופלים, ביסקוויטים, מצות עשירות, וכמובן, כל מה שדומה לפת. וכך אני נוהג להחמיר על עצמי כגזירת הקדמונים.

הכיוון המקובל, להתיר את כל הדומה לחמץ ולהחמיר בכל מוצר שאולי בא מספק תערובת קטניות, יוצר מצב משונה, שאכן גורם לזלזול בהלכה, וחומרות כאלה מולידות קולות ופריצת גדרים.

לעומת קטניות במאפה, בדייסה או בתבשיל הדומה לחמץ, שמן קטניות לא היה כלול מלכתחילה בגזירת הקדמונים. ואעפ"י שהרמ"א בעקבות תרומת הדשן (או"ח תנ"ג א) הקל רק להנות ממנו בהדלקה, הרי כמה פוסקים גדולים התירו שמן קטניות (למשל ר' חנוך אייגיש במרחשת או"ח ג', הביאו הרב זוין שם),

והראי"ה קוק התיר שמן קטניות מלכתחילה, משום שבימינו אין מזקקים אותו בעזרת מים כמו שהיה בימיהם, ולפיכך אין מקום לגזירה כלל. אדרבא, הרב קוק יוצא נגד אלה שמוסיפים איסורים ללא יסוד, אוסרים את המותר, וגורמים לזלזול בהלכה ח"ו.( ר' אורח משפט, תשובות ק"ח עד קי"ד).

אמנם בית דין צדק של חסידים בירושלים יצאו נגד הרב קוק בחריפות גם בנושא זה, ואולם דבריהם אינם עולים כאחד עם דברי קדמוני אשכנז שהם מקור הגזירה, ואם כן מה הועיל להם ששברו עול ופגעו בראי"ה קוק זצ"ל? ומדוע הרבנות הראשית (כל השנים) לא קיימה פסקו של הרב הראשי הראשון, והלכה אחרי המחמירים?

אכן, כל מבין בהלכה ובמנהגי אשכנז יכול להשתמש בשמן קטניות ללא כל חשש, ואין כל צורך הלכתי לקנות שמן יקר, או שמן פחות טוב. גם לציטין לא היה כלול במנהג האוסר.

לסיכום, פשוט שהישראלים "המזרחיים" צודקים בעיקר הדין, שהרי הם הולכים בשיטת התלמוד. על פי הפוסקים, מנהג אשכנז הקדמון שורשו בשיטה הלכתית ארצישראלית עתיקה שהרחיבה את איסורי החמץ גם לאורז, דוחן וקטניות, אבל שיטה זו נדחתה גם באשכנז כמנהג טעות, שמנוגד להכרעת התלמוד.

הגזירה שנתקבלה עיקרה הוא החשש לתחליפי חמץ, שעלולים לטעות בהם, ולפי זה צריך לאסור כל הדומה לחמץ, גם מקמח מצות, וקמח תפוחי אדמה. אחרוני הפוסקים שהתירו את אלה כבר ערערו את גזירת קדמוני אשכנז.

מוצרי מאפה שדומים למוצרי חמץ גמור עד כדי כך שקשה להבחין ביניהם, אעפ"י שיש עליהם הכשרים והם עשויים מקמח מצות או מקמח תפוחי אדמה, יש לאוסרם גם בלי קשר לחומרת קטניות, מחשש החלפה(כמבואר ביורה דעה סימן קי"ח). וכבר היו מעשים בשנים האחרונות, שאנשים קנו מוצרים באריזה מותרת עם הכשר, וגילו בתוכה מוצרי חמץ. לכן מחובת הרבנים נותני ההכשרים (לפחות) לדרוש שמאפים הכשרים לפסח יהיו שונים באופן ברור מהמאפים של כל השנה, הן בצורת המוצר, והן באריזתו.

לעומת זה, שמן קטניות מותר לכתחילה וכל המוצרים שמכילים חומרים שיש בהם שמן קטניות (כמו שמן סויה, מרגרינה וכד') מותרים לכתחילה גם לאשכנזים. ומותר לאכול בכל מקום כשר שמבשלים ומטגנים בשמן סויה. גם אין סיבה להחמיר בלציטין ובתערובת לציטין (מוצרי השוקולד וגלידות למשל), שלא היו כלולים בגזירת הקדמונים.

מי שנהג לאסרם מחמת אי ידיעה, והתבררה לו טעותו, יעשה התרת נדרים, ויאכלו ענוים וישבעו.