כדי להבין את מכת בכורות נתבונן בהבדל בין העם המצרי לבין עם ישראל שיצא ממנו, מצרים היו עם שיצא מוקדם אל העולם, אך מצבם הלאומי היה מלא אגואיזם ללא תודעה לאומית בריאה. מצרים הייתה בית עבדים שבו כל אדם נמדד לפי המעמד שלו, לפי הגזע שאליו הוא משתייך, יש עבדים ויש אדונים, יש פרעה, יש חרטומים ויש את פשוטי העם. מצרים הייתה המקום שבו המלך הוא האל, וכל העם משועבד לפאר את שמו כפי שאנו רואים עד היום בפירמידות ובפסלים העצומים שכולם הוקדשו לאותו "אדם אל". עם כזה מלא קליפות של גאווה וחשיבה פרטית, ללא שוויון או חשיבה לאומית בוגרת, לא יוכל להתקיים לאורך שנים.
עם ישראל לעומתם, התגבש במשך מאות שנים בתוך הגלות, בשנים אלו הוא צבר בשלות לאומית, התגבש לעץ אחד גדול ללא קליפות של פרטיות. עם ישראל התחנך למצב שבו הפרט מסוגל לחשוב גם על העם כולו והשליט לא משעבד את ההמון לצרכיו.
הבדל זה בא לידי ביטוי במכת בכורות, לפני מכה זו אומר הקב"ה לעם ישראל לקחת אזוב פשוט ולצבוע את פתחי בתיהם בדם, צו זה נועד לבטא שלכל עם ישראל יש פתח זהה, כולנו שווים זה לזה, כולנו אחד! סימון הפתחים מסמן שאין בעם ישראל ציבור "בכור" וציבור שולי, אין בעם ישראל מעמד של משפחה בכורה ומיוחסת יותר מאחרת, כולנו ישות אחת גדולה שפועלת יחד מתוך אותו בית. המסר המרכזי של ליל הסדר הוא "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", לכולנו פתח אחד וכולנו אוכלים את אותו פסח מצה ומרור בדיוק.
ההבדלה בין ישראל למצרים במכת בכורות איננה סתמית, אלא ביטוי של הפער המוסרי שבין בתי מצרים לבתי ישראל. המשחית עובר בין הבתים ומחפש פירוד, הוא מחפש את הבית שבו יש בכור ויש צעיר, אך בתי ישראל לא נפגעים ממנו, כי בלילה הזה גם העני ביותר יושב עם ארבע כוסות בדיוק כמו משה רבנו בביתו. ואילו בתי מצרים מלאים בפערי מעמדות וניכור חברתי.
בעת הישיבה על שולחן הסדר עלינו לחשוב, האם יש בנינו, כאומה, בכורים וצעירים? האם אנו באמת חשים כמשפחה אחת גדולה, או שעדיין מכת בכורות משתוללת בנינו? האם כל אחד יכול ללמוד בכל ישיבה, גם אם אין לו כסף? האם אנו מתייחסים לעולים מרוסיה ולעולים מאתיופיה בדיוק כמו האחים האחרים שלנו? האם בעת שתושבי מגרון במצוקה אכפת לנו כאילו רוצים להוציא אותנו מבתינו? או שחלילה כל אחד מסתגר בביתו, בקבוצה שלו, וחש שהפתח שלו חשוב יותר, שהדם שלו נעלה יותר.
בחג פסח נולד עם ישראל מתוך אדמת מצרים, אין זה מקרה שחג זה מתרחש בעת שהטבע כולו הולך ונולד מתוך החורף הקר. יש לידה מהירה של השעורה שיוצאת מן הקרקע כל אחת לעצמה, היא מלאת קליפות וצריך תהליך ארוך של הכנה כדי להקריבה בקרבן העומר בט"ז בניסן. לעומתה יש לידה איטית של פירות האילן, שגדלים מתוך שייכות לעץ אחד גדול, והם מוקרבים 50 יום אחר כך, בשבועות, בלי צורך בעיבוד, בעת הבאת הביכורים.
לכל אחד מאיתנו יש את האביב שלו, את הזמן שבו הוא מרגיש שהוא רוצה להיוולד, רוצה לצאת ולהתחתן, להרוויח כסף, לממש את חייו. בתהליך זה צריך להיזהר לא להיות שעורה שיוצאת לבדה, לא לצאת מהר מתוך מחשבה אגואיסטית ומלאה בדמיונות ובהלה, אלא להשתדל להיות פרי שיוצא מתוך העץ הגדול, לחשוב כיצד הנישואין שלי הם בניה של העם כולו, לחשוב במה אני יכול לתרום לחברה בעת שאני יוצא לעבודה או בוחר מקום מגורים, מהם הערכים שבהם אני תורם לאומה. לצאת ממצרים מתוך מחשבה על הכלל, מתוך זכירה שכולנו חיים פה בברית דם משותפת, מתוך נכונות לתת לרעב חלק בהצלחה הפרטית.
הכותב משמש כר"מ במכינה הקדם צבאית בראש פינה