מחשבת הפסח / עיון לחג הפסח

הקדמה קצרה

350! - זהו מספר התורות של השפת אמת לפסח. אם נוסיף את התורות לשבת הגדול ואת התורות בפרשיות יציאת מצרים, נגיע למאות תורות הקשורות לחג הפסח ולנושאים הסובבים אותו. בתוך ים כזה קשה להקיף ולמצות את משנתו של השפת אמת בכל הנוגע לפסח, ולכן בחרנו בעיון זה לעסוק בכמה נקודות קצרות הנוגעות לחג, אשר יוכלו לשמש אותנו להעשרת החג ולהפנמה של מסרים הקשורים בו.

חמץ ומצה

לפני מספר ימים שאל אותי תלמיד שאלה טובה ומתבקשת. בתורה ישנם איסורים רבים יחד עם מצוות רבות, וכך גם בפסח. אולם, משום מה נאסרה החזקת חמץ? כשם שאין איסור, למשל, בהחזקת אוכל לא כשר בבית, כך גם אחזקת חמץ לא אמורה להאסר. יתירה מזאת - אמנם בצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ עקב החיפזון שבו יצאו ממצרים, ולזכר כך אוכלים מצות בחג, אבל מדוע נאסר עלינו לאכול חמץ יחד עם המצה?

נדמה לי שדברי השפת אמת בתורה הבאה יוכלו לשפוך אור על עניין זה:

"מצה זו וכו שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה וכו. הרב ז"ל (ר שניאור זלמן מלאדי - בעל התניא) בסידור פירש, כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות, שהוא חמץ הגסות, שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. ועל ידי שהיה להם גילוי שכינה היה נשאר מצה. וכן בזוהר הקדוש פנחס, כי ההפרש בין חמץ ומצה הוא נקודה אחת שבין ה ל-ח ע"ש, כי ה היא הנקודה בתוך הד שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימית שנתן ה יתברך. ועל ידי שממשיך הנקודה לעצמו, ונעשה ח הוא חמץ" (פסח, תרל"א "מצה זו").

השפת אמת מעביר לנו מסר רוחני חשוב דרך מבט סמלי על החמץ והמצה. המבט הזה נוגע הן לדרך הכנתם וצורתם של הלחם והמצה, והן לצורת כתיבתם.

תפיחת החמץ

כידוע, ההבדל שבין החמץ למצה נוגע לתפיחה. המצה היא שטוחה ורדודה, לעומת הלחם, שעובר תהליך של תפיחה. השפת אמת (בעקבות בעל התניא), רואה בכך סמל למידות הגאווה והענווה. המצה היא סמל הפשטות וההתנהגות כמו שאתה באמת, ללא פוזות והצגות. לעומת זאת, החמץ מסמל התנשאות, הרמת אף, גסות רוח וגאווה. הפער בין אכילת החמץ בכל השנה ואכילת מצה בפסח נובע מהתגלות השכינה - "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". כאשר אדם רואה את הקב"ה בנסיו הגלויים ובהתגלות שכינתו, הוא לא יכול לרומם את עצמו מעל למה שהוא באמת, שהרי עומדים בפניו הגדולה והכבוד עצמם. לכן, דווקא בחוויה של יציאת מצרים האדם נשאר בסימן של "מצה" - בפשטות וללא התנשאות.

ההבדל בין ח לבין ה

כך הבין גם השפת אמת את דברי הזוהר לגבי הפער הלשוני שבין החמץ לבין המצה. בעברית, ההבדל בין המילים הללו מסתכם בהבדל המזערי שבין ה (במצה) ל-ח (בחמץ). המעבר באותיות ה-א"ב בין ד ל-ה הוא בנקודה אחת קטנה בשיפוליה של האות ה. דבר זה בא לרמוז לאדם, שחשיבותו נעוצה בנקודה הפנימית שניתנה לו מהקב"ה, ובלעדיה הרי הוא כאחד הבהמות.

כאשר אדם ממשיך את הקו הקטן של ה-ה, את הנקודה הפנימית שבתוכו, משתמש בה כדי להגדיל את עצמו ואת מעמדו ושוכח את מקורה הא-לוקי של הנקודה הזאת - האות ה הופכת לח, כלומר לחמץ.

הפנמה של המסר הזה תוביל את האדם להכרה בקטנותו ובשפלותו, וממילא הוא לא יגיע לידי מצב של גסות וגאווה.

השראת שכינה

כידוע, אסור להקריב חמץ על המזבח, ועל פי דברינו תובן הסיבה לכך. במקום המקדש אדם אמור וחייב להרגיש כפוף ומבוטל לקב"ה, שהרי הוא בא לרצות את בוראו בקרבן. הוא מרגיש את שפלותו ואפסותו כנגד גדולת ה, ולכן הוא נודב לו נדבה או מקריב לו קרבן כפרה על חטאיו. אם כן, מובן שהיסוד של החמץ - הגאווה וגסות הרוח - לא יכול להיות קשור למזבח ולקרבנות.

בפסח אנו רוצים לשחזר כמה שניתן את חווית יציאת מצרים. אנו רוצים לחוות שוב את החוויה של הניסים הגדולים ושל התגלות השכינה בפנינו. כדי לחזק את היסוד הזה, אנו מרחיקים ומבערים מרשותנו כל מה שקשור לגאווה ולהתנשאות, כך שנוכל לקבל את שכינתו בתוכנו.

מרור

בחגים הסתופפו בצילו של השפת אמת אלפי חסידים, שחלקם היו אנשים קשי יום ומלומדי צרות וסבל. בתוך אווירת השמחה של חג הפסח, אומר השפת אמת את הדברים הבאים:

"ופשוט יש לומר טעם מרור... להורות שגם הגלות וימי העינוי רואים עתה ומאמינים, שהיה לטובה ומשבחין על זה, כי על ידי זה נכנסנו לבריתו של הקב"ה, כמו שכתוב: ואתכם לקח ה ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה (דברים, ד, כ). ובני ישראל, לאחר גאולת מצרים, נעשו כאומה חדשה... כי לא היינו במקרה במצרים, רק שהכל היה הכנה לקנות השלמות, כמו שכתוב "מכור הברזל" - כמו שמכניסים הכסף בכוונה לאור לבררו" (תרל"ב "מרור זה", ועיין בתחילת התורה בהסבר שמביא בשם סבו).

דרך עיסוק במצוות המרור, מבאר לנו השפת אמת יסוד חשוב בהבנת תהליכים שקורים לעם ישראל לאורך כל ההיסטוריה.

ברגע שבני ישראל יצאו ממצרים, החל בעצם התהליך של ביסוסו וכינונו של עם ישראל. התהליך הזה לא קרה רק בגלל ההצלה והגאולה, אלא גם בגלל השעבוד שקדם לו. ההבטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים לא הזכירה רק את יציאת מצרים, אלא גם את העבדות והעינוי. השפת אמת מבאר לנו שכאשר אנו בוחנים את קורות עם ישראל במצרים, אנו צריכים לזכור שגם השעבוד והעינוי הם חלק מהתוכנית הא-לוקית. כאשר אנו אוכלים את המרור, ומרגישים מרירות וקצת קושי בתוך אווירת השמחה של ליל הסדר, אנו מזכירים לעצמנו שכל מה שקורה לנו הוא בהשגחת ה. אנו צריכים להאמין שגם דברים שנראים לנו כקשים וכמעיקים - גם הם מחשבה א-לוקית, וגם להם יש מטרה טובה.

כור הברזל

התורה מכנה את מצרים "כור הברזל", ויש בדברים משמעות עצומה. בכור הברזל יש אש שהורסת ושורפת, אבל אדם שמבין כיצד הדברים פועלים יודע שבסופו של דבר מכבשן האש תצא יצירה מושלמת וטובה. בכמה וכמה מקומות סביב חג הפסח עוסק השפת אמת ברעיון וביסוד חשוב זה. כך, למשל, הוא מסביר את השם "ליל הסדר":

"...לרמוז שגם כל תהלוכות הגלות היה הכל סדר מיוחד, שלא נאמר כי קרה סיבה ששלט פרעה על בני ישראל, (אלא) רק הכל היה בכוונה מכוונת... ואפילו כל פרטי העינויים וקושי העבודה היה הכל בסדר מיוחד... לכן המצוה: על מצות ומרורים, שיש לשבח על הגלות כמו על הגאולה" (שבת הגדול, תרנ"ד, "ושמעתי").

כן הוא כותב שם בהמשך - על האדם לדעת ולהפנים, על פי היסוד הזה, שישנם דורות שה"סדר" שמתאים להם ושנכון להם הוא גלות וצרות, ויש דורות שמיוחדים לחירות ולגאולה. על האדם לדעת "כפי דעת היודע תעלומות", ולהאמין ולבטוח בו שהוא מנהל את עולמו בסדר הנכון ולטובה.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו..."

"משמעות הלשון שכל אדם חייב לראות עצמו שבכל דור הוא יוצא ממצרים שנאמר: ואותנו הוציא " (תרל"ד "בכל דור").

בדברים אלו, הקצרים בכמותם אך העצומים באיכותם, חורג השפת אמת מההסברים המקובלים למשפט שהובא בכותרת, הנוגעים, בצורה כזו או אחרת, בזיכרון ובשחזור החוויה של יציאת מצרים הקמאית. השפת אמת, ברעיון מבריק, אומר שיציאת מצרים היא לא אירוע השייך לעבר ההיסטורי, אלא דבר שמתמשך כל הזמן. היציאה ממצרים - היציאה לחירות מתוך המיצרים שעוטפים את האדם, היא משימה תמידית. תפקיד פסח וסיפור יציאת מצרים הוא להזכיר לנו לצאת ממצרים בכל דור ודור.

בכל תקופה ולכל אדם יש את הדברים אליהם הוא משועבד. הרדיפה אחר כסף, אמצעים טכנולוגיים מתוחכמים ולחצים חברתיים, הם רק דוגמאות לשעבודים ולמיצרים שמלווים את האדם.

תפקידנו בפסח הוא לצאת מאותם שעבודים, ולהיות בני חורין באופן האמיתי ביותר - כפופים רק לעול מלכות שמים.

אפיקומן

"רמז על הצפנת אפיקומן: כי נס דיציאת מצרים היה הכנה לכל הגאולות ולכן אין הלל שלם בימי הפסח, כי עדיין לא נגמר הגאולה דיציאת מצרים. רק בכל דור ודור נגמר יותר עד לעתיד. לכן מטמינים קצת המצה על אחר הסעודה" (תרל"ז "רמז").

הדברים שראינו לעיל קשורים באופן סמלי לאפיקומן. בתורה הקודמת, הסברנו שבכל דור ודור יש בחינה של יציאת מצרים ושיחרור מהשעבודים העומדים על הפרק. כעת, מוסיף השפת אמת כי היציאה לחירות והגאולה השלימה הם תהליכים ארוכים, שכל שנה ושנה אנו מתקרבים לקראתם. יציאת מצרים היא רק ההתחלה והפתח לגאולה העתידה והשלמה, ובכל שנה ובכל דור אנו אמורים לטפס בסולם ולהתקדם בשביל המיוחד שמוביל לגאולה השלמה.

כך מסביר השפת אמת שתי נקודות מעניינות: בימי הפסח אין אומרים הלל שלם בדיוק מהסיבה הזאת, שהרי הגאולה עדיין לא הושלמה. בנוסף, במעשה הסמלי של הצפנת האפיקומן עד לסוף הסעודה, אנו מרמזים על כך שהגאולה שחווינו במצרים עדיין חסרה, והיא תושלם רק לעתיד לבוא - במהרה בימינו אמן.