ר' יעקב התבונן באדים העולים מהסיר של הגעלת הכלים. לא היה שום דבר יוצא דופן באדים הללו שדרש התבוננות מיוחדת, כבר שלושים שנה הגעלת הכלים נראית אותו דבר, אבל לר' יעקב לא היה שום דבר אחר להסתכל עליו. עומס האנשים שבאו להכשיר את כליהם לפסח ירד, ושום עומס אחר לא בא במקומו.
לפתע נצפו מרחוק שתי דמויות. אדם גבוה ואדם נמוך התקרבו אל המקום. אב ובנו, יש להניח.
"שולם עלייכם. במה אני יכול לעזור?” שאל ר' יעקב את האב.
"יש לי בעיה חמורה,” אמר האב, שגם נשמע לחוץ במיוחד.
ר' יעקב חייך חיוך רחב. חיוך של "לא לדאוג, אני כבר אסדר את העניינים". ואם רוצים לדייק יותר, זה היה חיוך של "תאמין לי שכבר ראיתי בשלושים השנים האחרונות אנשים לחוצים הרבה יותר ממך, שום דבר לא יפיל אותי מהכסא.”
"מה הבעיה?” שאל ר' יעקב. “אתה לא יודע איך אפשר להכשיר את המחבת שלך?”
"מה פתאום מחבת, כל שפיץ של סכין במטבח שלנו עבר ליבון חמור.”
"אז זה הטוסטר, הא?” ניסה שוב ר' יעקב את כוחו. “הצטברו לך פירורי לחם ואתה לא יודע איך להוציא אותם.”
"לא, לא,” אמר האב בטון קצת נעלב, “שלפנו עם פינצטה כל פירור ופירור. אין לי שום בעיה עם הכשרת כלים, העניין אחר לגמרי.”
"אין בעיה,” אמר ר' יעקב. “ספר לי מה מטריד אותך. מתלבט אם שמן קנולה כשר לפסח או לא? החלטת לקנות מצות יד וגילית שאין לך מושג איך מחשבים 'כזית'? נפל פירור של קניידעל למרק וסבא לא מסכים לבוא לאכול אצלכם?”
"ר' יעקב,” האב הרצין את מבטו והקשיח את טון דיבורו, בתקווה שזה יעזור לעלילה להתקדם קצת, “הבן שלי לא שר 'מה נשתנה'”.
החיוך הסתלק במהירות מפניו של ר' יעקב, ומבט חמור סבר מילא את מקומו. הוא גירד במצחו, ליטף את זקנו המדובלל, נענע את ראשו ועשה עוד כמה פעולות שעושות רושם כאילו הוא חושב.
"טוב,” אמר לבסוף, “נראה מה אפשר לעשות.”
כהרגלו בקודש, לא משנה אם מדובר במכירת חמץ, רישום לנישואין או קבורה, הוא הוציא קודם כל טופס של המועצה הדתית מהתיק, והתחיל לרשום כל מיני פרטים.
"בן כמה הילד?”
"שבע.”
"כיתה ב'?”
"כן.”
ר' יעקב התבונן בילד והשלים את שאר הפרטים בעצמו: גובה - כ-1.20 מטר, אולי טיפה יותר, שיער שחור קצר, מבט מבוייש מעט.
"אשכנזי או ספרדי?” שאל ר' יעקב.
"ספרדי.”
"מזל,” אמר ר' יעקב, כי לא היה לו מושג איך למדוד את הילד לפי נפח, כמנהג האשכנזים. הוא הוציא את המשקל שלו, שנמצא אתו תמיד לשעת הצורך, ומדד את משקלו של הילד. ליתר ביטחון הוא מדד במדויק גם את גובהו.
"קודם כל, אתה יכול להיות רגוע,” אמר לאב המוטרד, “הילד שלך בשיעור ילד, לכל הדעות. עכשיו תגיד לי בבקשה, הוא כשר לפסח? וידאתם שהוא לא התערבב עם חמץ, שהוא שמור משעת גדילתו? עכשיו נבדוק מה עם ה'מה נשתנה' שלו. בוא, חמוד, תשיר 'מה נשתנה'.”
הילד שתק.
"אני אעזור לך. מה נשתנה הלילה הזה...” התחיל ר' יעקב לשיר במנגינה שהייתה דומה פחות-או-יותר ללחן המקורי של מה נשתנה. הילד המשיך לשתוק.
"ניסינו הכל,” אמר האב, “באמת. הילד פשוט לא שר. נוכל לקיים ככה ליל סדר? לצאת ידי חובה? יש משהו שאפשר לעשות במקום זה?”
"תשמע, במקרה הכי גרוע, המשנה בפסחים אומרת ש'אם אין לו בן - אשתו שואלתו'. אבל מנהג ישראל...”
"תאמין לי שלא כדאי שאשתי תתחיל לשאול שאלות,” אמר האב, “עדיף שהיא לא תפתח את הפה.”
"או. אז באמת מנהג ישראל שהבן שואל ולא האישה, ומנהג ישראל דין הוא. השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות; השיעור המינימלי של ארבע הקושיות הוא ארבע, וכל קושיה צריכה להיות מורכבת מ'שבכל הלילות' ו'הלילה הזה'. כל זה צריך להיות תוך שמונה דקות לכל היותר, כשהסולם של הילד יכול לנוע בין מי ללה מינור, בשעת הדחק אפשר גם לרדת לרה דיאז. לכאורה, הבן שלך אינו עונה על אף אחד מהקריטריונים, כי הוא לא שר בכלל.”
"אז מה אפשר לעשות?” דאגתו של האב הלכה וגברה.
ר' יעקב היה שמח להישאר בשלב של אבחון הבעיה ולא להגיע לשלב הפתרון, אבל אין ברירה. זה חלק מתפקידו. “בוא ננסה שוב,” אמר לילד, “מה נשתנה הלילה הזה... שבכל הלילות אנו...”
"אוכלים,” אמר הילד פתאום.
עיניו של ר' יעקב אורו. עיניו של האב לא שינו סטטוס. שני זוגות העיניים הביטו בילד וחיכו שהוא יפרט קצת על פירמידת המזון של כל הלילות, אך לשווא.
“נו, מה אוכלים?” שאל ר' יעקב.
"לא יודע,” אמר הילד. “לחם, פיתות, שוקולד, ביסלי...”
ר' יעקב הופתע מההתפתחות הבלתי צפויה במהלך השיר. להכניס ביסלי לארבע הקושיות זה כמו להכניס חמץ לבית כשר לפסח. אף על פי כן, הוא שמר על קור רוח והמשיך לדובב את הילד במלוא הסבלנות. “נכון. לחם, פיתות, ואיך אומרים את כל זה במילה אחת?”
"אוכל?”
ר' יעקב לא נכנע. “גם גבינה צהובה זה אוכל. מה משותף בכל זאת למאכלים שהזכרת?”
"לא יודע, באמת אוכלים גם גבינה צהובה כל יום.”
"לא, לא, בוא נחזור למה שאמרת קודם. לחם, פיתות, ביסלי. מה משותף לכולם?
"אה... חמץ?”
"כל הכבוד!” קרא ר' יעקב. "אדוני, אנחנו בדרך הנכונה. עוד מעט יהיה לנו 'מה נשתנה' כדת וכדין לפי כל הפוסקים. עכשיו בוא נמשיך: שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ו...?”
"חמץ וגבינה צהובה?”
"עזוב את הגבינה, מה עוד אוכלים חוץ מחמץ? אני אתן לך רמז: היא קשה, יש בה חורים, ואם מורחים עליה שוקולד מקבלים מצה עם שוקולד.”
"מצה.”
"יופי! אדוני,” פנה ר' יעקב לאב, ”אני שמח לבשר לך שיש לנו ביד קושיה אחת, ויכול להיות שבדיעבד אפשר להסתפק בזה. עכשיו רק נשיר את הקושיה הזאת מהתחלה, בסדר? שבכל הלילות אנו אוכלים...?”
"חמץ.”
"ומה אמרנו הרגע שאוכלים חוץ מחמץ?”
"שום דבר. מצה אוכלים רק בפסח.”
בשלב הזה התחשק לר' יעקב להכניס את הילד לתוך הסיר של ההגעלה, אבל הוא התעשת. “בוא נדלג לסוף ואחר כך נחזור לזה,” הציע. “הלילה הזה, הלילה הזה, כולו מ...”
"כולו מה?”
"כולו.. נו, אמרת את זה קודם.”
"גבינה צהובה?”
"לא, די עם הגבינה הצהובה הזאת!” רתח ר' יעקב לפחות כמו הסיר הגדול שלידו. “הלילה הזה כולו מצה! מ-צ-ה!”
האב המיואש הרים ידיים. אין מה לעשות, הילד לא עושה מה שאומרים לו. ננסה להסתדר איכשהו, אולי נלמד את הקטן של אחותי לשיר, אולי נעזר בילד של השכנים, ואולי לא יקרה כלום אם ה”מה נשתנה” לא יהיה בדיוק כהלכתו, זה לא מדאורייתא. הוא עמד לקחת את בנו וללכת, אבל אז קרה הבלתי צפוי.
"אבא,” פתח פתאום הילד את פיו, “למה אנחנו עושים את כל זה? למה באנו לפה? למה אתם מנסים פתאום ללמד אותי שירים?”
פניו של האב האדימו. פניו של ר' יעקב נראו כמו מישהו שהספיק לשכוח משנה שעברה מה קורה כשלוקחים יותר מדי חריין. מילא שהילד לא ישאל את השאלות שהוא אמור לשאול, עם זה עוד אפשר לחיות, אבל עכשיו המצב חמור הרבה יותר; הילד שואל שאלות מעצמו.
"אין ברירה,” פסק ר' יעקב, “צריך למכור אותו לגוי.”