למעשה, החג שאותו אנו מכנים "פסח" מתחלק לשני חגים שונים. החג הראשון הוא פסח, והוא חל ערב אחד – בי"ד ניסן החל משעת בין הערביים, ובו מקריבים את קורבן הפסח ומספרים ביציאת מצרים. כיום חג הפסח נחגג בליל הסדר. החג השני הוא חג המצות, והוא חל שבעה ימים – החל בלילה של י"ד ניסן בסופו של חג הפסח, וכלה בכ"א ניסן. חג המצות הוא כל שאר החג שאנחנו חוגגים, חוץ מליל הסדר.
הדעות חלוקות לגבי הזמן המדויק בו מסתיים חג הפסח ומתחיל חג המצות. רבי אלעזר בן עזריה אומר שחג הפסח נגמר בחצות הלילה, בעוד שרבי עקיבא "מושך" את חג הפסח עד עלות השחר.
בהגדה מסופר על כך שרבי אלעזר בן עזריה התארח בליל הסדר אצל רבי עקיבא בבני-ברק, והם ישבו בליל הסדר וקיימו את מצוות הפסח עד עלות השחר, שהרי מסופר שתלמידיהם באו בבוקר ואמרו להם: "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". אם כך, אנו למדים שבמקרה זה רבי אלעזר נהג כמנהגו של רבי עקיבא מפני שרבי עקיבא היה המארח.
בתנ"ך ניתן למצוא שני מקורות סותרים שמדברים על יציאת מצרים: בפרק י"ב בשמות נאמר שבני ישראל יצאו בחצות הלילה, בסתר, אף אחד לא ראה אותם בצאתם. מקור זה הוא הבסיס לדעתו של רבי אלעזר, שחג הפסח מסתיים בחצות הלילה, כי זה הזמן שבו בני ישראל יצאו ממצרים. אך בהמשך פרק י"ב כתוב שבני ישראל יצאו ממצרים "בעצם היום הזה", לאור היום, לעיני המצרים. נראה שהכתוב הזה הוא המקור לדעתו של רבי עקיבא, שחג הפסח נמשך עד עלות השחר, כי עלות השחר מסמל את ההתחלה של היום, ובמקור נאמר שבני ישראל יצאו ביום עצמו.
באותו פרק, פרק י"ב, נאמר: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" – העם מאוד מיהר ביציאת מצרים, ולכן בצקו לא הספיק להחמיץ, וזו אחת הסיבות שבגללן אנחנו אוכלים מצות היום. כיצד כל אחת מהדעות שלעיל מתמודדת עם האמירה הזו?
דעתו של רבי אלעזר מסתדרת היטב עם הפסוק: בני ישראל יצאו בחצות הלילה, ועל כן הם היו נתונים בלחץ של זמן ומיהרו מאוד. לאור נסיבות אלה ברור למדי שלא היה לבני ישראל זמן להחמיץ את בצק ללחם.
דעתו של רבי עקיבא לכאורה סותרת את הפסוק; אם בני ישראל יצאו ממצרים רק כשהיום האיר, היה להם די והותר זמן להחמיץ עשר נגלות של לחם ולא רק נגלה אחת, אם כן מדוע נאמר שלא היה להם זמן להחמיץ את בצקם?
ניתן ליישב את הסתירה ולומר שבני ישראל ישבו מוכנים למסע, ולמעשה הם היו מוכנים לצאת ממצרים בכל רגע שיקבלו הוראה ממשה – ידוע לנו שאת קורבן הפסח הם היו צריכים לאכול כשהם מוכנים לצאת לדרך כל שניה: "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" – אך בני ישראל לא ידעו מתי בדיוק יקפיצו אותם ולכן לא יכלו להתחיל בהכנת בצק ובהחמצתו, כי הם חששו שלא יהיה להם מספיק זמן כדי להחמיץ את בצקם.
דוגמה מתאימה למצב שבו בני ישראל היו נתונים היא כשיש סיור בצבא. לא ממש מומלץ להוציא פק"ל קפה ולהתחיל להכין קפה לכולם, כי חוק מרפי קובע בבירור שבדקה שהקפה ירתח – יקפיצו את החיילים בקשר שיש חשש לחדירה בגדר. אמנם נראה שיש לחיילים מספיק זמן להכין קפה – לילה שלם! – אבל הם מודעים לכך שכל שניה עלולים להזעיק אותם בקשר.
מאחורי המחלוקת של רבי אלעזר ורבי עקיבא יש רובד עמוק יותר, המתקשר למהותו של חג הפסח.
יציאת מצרים מסמלת את יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות, ולכן פסח נקרא גם "חג הגאולה". חג הפסח מבטא את הגאולה בכמה דרכים: אנו מצווים להסב בליל הסדר, וגם לשתות ארבע כוסות של יין – אלו דברים שבני מלכים נוהגים לעשות.
כל אחד מהפירושים שהצגתי לעיל, מייצג את גישתו של התנא לגבי הגאולה.
רבי אלעזר: יציאת מצרים, וחג פסח בעקבותיה, הם קצרים ומהירים – ישר ולעניין – הם קורים בבת אחת ומסתיימים עד חצות הלילה. כך גם הגאולה – מגיעה במהירות ובבת אחת, לא צריך לעבור בדרך מיליון שלבים כדי להגיע לשלב הסופי של תהליך הגאולה, הגאולה היא תהליך קצר.
רבי עקיבא: ביציאת מצרים בני ישראל נאלצו לחכות זמן רב והם לא ידעו מתי בדיוק יתחילו ללכת, ולכן חג הפסח נמשך זמן רב – עד עלות השחר. כך גם הגאולה; הגאולה היא תהליך ארוך, שנמשך זמן רב וכולל בתוכו כמה שלבים, אנחנו יודעים שהתהליך כבר החל אבל אנחנו לא יודעים מתי בדיוק הוא יסתיים. יש מאמר מפורסם שמדמה את הגאולה לעלות השחר – אור שעולה קמעה קמעה עד שהוא מתגלה כולו – וזו הסיבה שחג הפסח מסתיים דווקא בעלות השחר, כשקרני השמש הראשונות מבשרות על בוא הגאולה.
"וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך... כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק" (מכות כד.) – רבי אלעזר ושאר החכמים ראו את השועל שיצא ממקום קודשי הקודשים – ובכו על חורבן בית המקדש והביזיון ששולט עתה במקום המקדש, אך רבי עקיבא ראה בשועל את תחילת הגאולה – הוא ראה בשועל את השלב הראשון של הגאולה, שמבשר לנו שאכן "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". רבי עקיבא הבין שהגאולה אורכת זמן רב, ושהשלב הראשון הוא עדיין בעיצומה של הגלות. רבי עקיבא הצליח לזהות את קרני השמש הראשונות בתוך האפילה הגמורה.
רבי אלעזר התמנה לנשיא בגיל שמונה עשרה בלבד, ומכיוון שנשיא לא יכול להיות צעיר כל כך – רבי אלעזר הצמיח בן לילה שיער שיבה. בהגדה הוא אומר על עצמו: "הרי אני כבן שבעים שנה..." – רבי אלעזר הפסיד כל כך הרבה שנים באמצע. כשהגיע לגיל שמונה עשרה, לגיל שמהווה את שיאה של תקופת הבחרות – הוא הזדקן בחמישים ושתיים שנה.
רבי עקיבא, לעומת זאת, התחיל ללמוד תורה רק בגיל ארבעים, הוא התחיל לחיות חיים נכונים ומלאי משמעות רק בגיל ארבעים. על פי האגדה, הוא הגיע לשיא חייו רק עשרים וארבע שנים לאחר מכן, בגיל שישים וארבע.
רבי אלעזר דילג על חמישים שנה מחייו ובן יום הזקין, ורבי עקיבא התחיל ללמוד תורה ולחיות חיי תורה רק כשהגיע לגיל מבוגר. רבי עקיבא הבין שהכול קורה בתהליכים ממושכים וארוכי טווח, שצריך להתאזר בסבלנות. יש מי שבוחר בדרך מהירה וקצרת הטווח, ויש מי שבוחר בדרך הארוכה ורחוקת הטווח. יש מי שבגיל שמונה עשרה הופך לבן שבעים ומגיע לשיא חייו, ויש מי שבגיל ארבעים רק מתחיל את דרכו.