אחת הסצנות המפורסמות ביותר בסרטיו של צרלי צפלין היא הסצנה בה הוא אוכל את הנעל שלו. למי שלא מכיר, מדובר בקטע מתוך הסרט הבהלה לזהב בו רואים את צרלי צפלין וחברו מסתתרים בתוך בקתה קטנה כאשר בחוץ ישנה סופת שלגים עזה. הסופה נמשכת זמן רב והם נשארים ללא מזון. צרלי צ"פילן מגלה תושייה ומבשל את אחת בנעליים שלו. הוא עורך שולחן, חולק אותה עם שותפו ואוכל אותה בעונג רב כאילו הוא סועד במסעדת גורמה יוקרתית. זה קורה מול העיניים המשתאות של השותף, שלא מצליח להבין ממה הוא נהנה כל כך.
זה פחות או יותר מה שאנחנו עושים בליל הסדר, אנחנו עורכים את השולחן בכלים הכי מפוארים שיש לנו מתלבשים בבגדים חגיגיים מוזגים את כוסות יין ואוכלים את המצה שהיא בעצם חתיכת בצק טפל וחסר טעם שלא הספיק לתפוח ומוגדר כלחם עוני. ההתנהגות המוזרה הזו לא נעצרת בכלים היפים ובאווירה החגיגית שמסביב, גם בשפת הגוף שלנו אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו סועדים את לבינו במעדנים, אנחנו אכלים בהסבה שהיא דרך האכילה של בני מלכים. כדי להבין את פשר ההתנהגות המוזרה הזו נצא למסע קצר אל הטעמים הפנימיים של אכילת המצה.
אנחנו רגילים לחשוב שהמצה הומצאה ביציאת מצריים כאשר הבצק לא הספיק לטפוח אבל המאור ושמש (ר קלונימוס קלמן עפשטיין מקראקוב) מלמד אותנו טעם בראשיתי הרבה יותר לציווי על אכילת המצה שמתחיל אי שם בחטא האכילה מעץ הדעת. בפרשת בא (בה מופיע לראשונה הציווי על אכילת המצה) מסביר המאור ושמש את איסור האכילה מעץ הדעת כהקדמה להסבר טעם אכילת המצה.
..."אך יש לומר שעיקר הציווי היה לבל יתמשך אחר תאותו לאכול המאכל מפאת שהוא ערב לחיך ונחמד למראה ולקוץ בזולתו, רק שתהיה אכילתו לקיום גופו בלבד. ולבל יהיה חילוק בעיניו בין הנחמד למראה או לא, רק אכילתו תהיה לשובע נפשו שיהיה נכון לעבודת בוראו. וזהו מאמר הכתוב מכל עץ הגן אכול תאכל, פירוש שמותר אתה לאכול מכולם, רק שלא יהיה הבדל בעיניך לאכול מזה מצד שתתאוה מחמת שהוא ערב לחיך ולקוץ בזולתו הבלתי ערב כמוהו, ההבדל הזה נאסר לך. וזהו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, רצה לומר שלא תבחין באכילתך לאכול מזה מפני שהוא טוב טעם ולקוץ באחר אשר הוא בעיניך רע. ונוכל לומר שלא היה העץ הדעת עץ פרטי, רק על כולם בשוה נצטוה לבל יבקר בין טוב לרע מצד התאוה"...
על פי המאור ושמש האיסור לאכול מעץ הדעת לא היה איסור לאכול מעץ מסוים. היה איסור לאכול מכל עץ שהוא באופן שהוא פסול. האופן הפסול על פי הגדרתו הוא אכילה לשם תאווה ולא אכילה על מנת להתקיים. הירידה למצריים ואכילת המצות במצריים ואחר כך לאורך כל הדורות בעצם באה לתקן את החטא הזה. אכילת המצה תיקון לאכילה תאוותנית שבה ההנאה החומרית היא העיקר ואימוץ אכילה קיומית ותכליתית.
ההתנתקות מן התאוות קשורה מאד גם לרעיון החירות. כאשר אדם כבול לתאוותיו ומימושם הוא אשר קובע עבורו את הרגשתו, הוא בעצם משועבד ותלוי בהן. מאידך גיסא ככל שאדם חופשי יותר כך הוא פחות תלוי בתכונות ובטעמים החיצוניים של העולם, והוא זה שמתוך הכרתו והבנתו מעצב את החוויה וההרגשה אותה הוא מפיק מהמפגש עם הדברים. זהו ההסבר לאכילת המצה כבני מלכים. בני מלכים הוא מצב של תודעה והוא בלתי תלוי בנסיבות. אדם הוא בן חורין כי כך הוא רואה את עצמו וכך בנוי העולם הפנימי שלו, ממש כשם שחז"ל הגדירו עשיר כאדם ששמח במה שיש ובלי קשר לכמה רכוש יש לו. באכילת המצה אנחנו כהסיבה אנחנו מתקנים את אכילת התאווה של חטא אדם הראשון. אנחנו אוכלים לחם שמצד התאווה הוא לחם עוני אבל אנחנו מתעלים מעל התאווה החומרית וטועמים בלחם העוני טעם של מעדן מלכים.
אולי מכאן צמחה המוטיבציה הפנימית של החומרות הרבות שנוצרו סביב חג הפסח במיוחד אצל החסידים. מפני שאם אתה מבין את איסור החמץ והציווי על אכילת מצה רק כזכר למה שהיה במצריים המוטיבציה שלך להחמיר תהיה פחותה, אבל אם אתה מבין שהכל נובע מתיקון אכילת התאווה של אדם הראשון בגן עדן והרצון לאכול באופן אחר ולתקן את המידה הזו בנפש יש הגיון רב בהרחבת האיסורים הן מצד ההלכה והן מצד המנהג.