במצרים ייסדנו את העם היהודי

רק אז, בשעבוד הקשה במצרים, כשכשרון ההתחדשות הרוחנית הפך לתכונה לאומית מוחלטת המבטיחה לו חיים לאומיים נצחיים, נולד עם ישראל

חדשות כיפה אלי פיינסילבר 19/03/13 17:21 ח בניסן התשעג

במצרים ייסדנו את העם היהודי
Hajor-cc-by-sa, צילום: Hajor-cc-by-sa

האם יציאת מצרים אכן נצחית? בשנים הראשונות כל כך מתרגשים מליל הסדר עד כי אין נותנים על כך את הדעת. אך עם הזמן שמים לב שבעצם יציאת מצרים באה לפתור בעיה ארכיאולוגית, שלכאורה איננה נוגעת אלינו. אבותינו היו משועבדים במשך מאתיים שנה לעריץ אכזר ובודאי יציאת מצרים שינתה לחלוטין את חייהם. אך אנו, שלא 'זכינו' להשתעבד במצרים, קשה לנו להבין כיצד מוטל על האדם 'לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' בכל דור ודור. אם ליל הסדר אמור להיות 'זכר' לימים עברו - ניחא. אך קשה להבין את חג הפסח כתוכן הרלבנטי ביותר לחיים שלנו היום, כיסוד כל עולמנו הערכי. עצם השם 'יציאת מצרים' מבליט את שייכות הארוע למי שהיה שם בלבד.

באמת, הקושיה נובעת מהרגלנו להדגיש את השחרור מן מהשעבוד, בעוד שיש לשים לב לעבדות דוקא. לשעבוד המצרי נועד תפקיד חשוב. הוטל עליו לחולל תהליכים עמוקים מאוד בקרב התודעה הלאומית הישראלית. רק כאשר תהליכים אלו הסתיימו והזהות היהודית הבשילה, רק אז יצאנו ממצרים. נקודת יציאת מצרים מסמנת את 'סיום המסלול' במצרים, את העובדה שהסבל הנורא שהיה מנת חלקנו שם ביצע את תפקידו כהלכה, ושממילא אין כל צורך להישאר שם. דומה הדבר ללידה, המסמנת את סיום התהליכים החשובים שצריך העובר לעבור כדי להכשירו להתקיים בתנאי העולם הזה. לידה תקינה מתרחשת רק כאשר ההריון יצר כלים המאפשרים לנשמה להופיע במסגרת הטבעית. כך גם ה'הריון' הלאומי הישראלי שארך כמאתיים שנה יצר כלים זהותיים-תודעתיים-נפשיים בקרב האומה, שיאפשרו לה לחיות בעולם הזה, החולף והיחסי, מצד אחד, תוך נאמנות גמורה לעולם ערכים נצחי ומוחלט מצד שני. אורך התהליך מעיד על הקושי העצום להגיע ליעד.

כפי שראינו בהסטוריה בכלל ובדורנו בפרט, הקמת מסגרת לאומית קונקרטית מובילה בקלות לסטגנציה ערכית. כדי למצוא מכנה משותף לאומי שיאחד את כל חלקי האומה צריך להגדיר עולם ערכים ברור ומוגדר. אך בחלוף הזמן, מצבי החיים המשתנים תובעים מהאומה לרענן את תכני חייה. העם נדרש לשדרג את תבניות-החשיבה הישנות ולחולל התחדשות רעיונית כללית מכוח ועל סמך ערכי-היסוד הלאומיים. רק כך יוכל דור המייסדים להתמודד כראוי עם האתגרים המוסריים של הדור הבא. אך התחדשות-נעורים לאומית ערכית זו איננה כה פשוטה. רוב האומות אינן מסוגלות להצמיח קומה ערכית חדשה מתוך ומכוח תוכן-לאומיותם המקורי. דור האבות איננו מסוגל לתת מענה הולם לדור הבנים. האומות מוכרחות אז לבחור באחת משתים: או להישאר בקפאון רעיוני-לאומי או להגמיש את ערכיהן היסודיים עד כדי איבוד המכנה המשותף הלאומי. כך או כך סופן מוכרח, במוקדם או במאוחר.

כדי להינצל מגורל לאומי עלוב זה, ירד עם ישראל למצרים. שם הוכרח להגדיר את זהותו הלאומית, מצד אחד, אך לעשות זאת ללא כל סממנים לאומיים חיצוניים-ממשיים, מצד שני. השעבוד המוחלט לא איפשר לעם ישראל להתארגן במסגרות ציבוריות ממשיות. עם ישראל נאלץ להגדיר את המכנה המשותף הלאומי שלו כרעיון מופשט, כשאיפה רוחנית טהורה שאיננה קשורה למצב מציאותי מסויים. הלאומיות הישראלית התגבשה לכלל אמונה אידיאית אדירה, שאיננה מוגבלת בזמן ומקום. השעבוד הקשה והארוך העמיק רושם זה עד שהפך לתכונת-אופי לאומית מובהקת, שכבר איננה מסוגלת להשתנות. רק אז, כשכשרון ההתחדשות הרוחנית הפך לתכונה לאומית מוחלטת, המבטיחה לו חיים לאומיים נצחיים, נולד עם ישראל. יצאנו ממצרים רק כאשר יכולנו לקחת איתנו את כל מה שרכשנו ולמדנו שם. יציאת מצרים מציינת את הגעתנו לשלב, בו יכולתנו לעכל מבחינה מוסרית כל מצב חדש הפכה לטבע לאומי. היכולת המוחלטת של הדור הישן להצמיח בכל פעם מחדש את עולמו הערכי ולהתאימו לדור החדש מצד אחד, מתוך נאמנות מוחלטת לשורשיו האידיאיים המקוריים מצד שני, היא המהות של יציאת מצרים. וזה בדיוק מה שקורה בכל ליל-סדר, כשהאב מקיים מצות 'והגדת לבנך', ומברר עד כמה עולמו הערכי רלבנטי לבנו. 'למען תספרו לדור אחרון כי זה אלקים אלקינו עולם ועד, הוא ינהגנו על-מות'.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן