(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: (פרק כג)
הלשון "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" שבה נקטה התורה במצוות ארבעת המינים בחג הסוכות לכאורה היתה צריכה לבוא לידי ביטוי בברכה שאנחנו מברכים בעת קיום המצווה, דהיינו שהברכה תהיה: 'על לקיחת לולב' ולא "על נטילת לולב" כפי שאנו מברכים.
אכן הרשב"א (ספרד, המאות הי"ג-הי"ד) נשאל על כך, והשיב (שו"ת הרשב"א חלק א סימן קנז): "זו אינה שאלה, שאין מקפידין בלשון כל שאנו שומרין הענין. שאם כן שְאל למה אנו אומרין על נטילת לולב ואין אנו אומרין על נטילת כפות תמרים כלשון הכתוב?... ". לדעת הרשב"א, עיקר ההקפדה בנוסח הברכה הוא על הענין ולא על הלשון: אנו מזכירים בברכה "לולב" ולא "כפות תמרים" כלשון הכתוב, וכך גם אנו מזכירים "נטילה" ולא "לקיחה" כלשון הכתוב.
הרב ברוך הלוי אפשטיין (המאות הי"ט-הכ') בחיבורו "תורה תמימה" מביא את דברי הרשב"א אבל טוען שבכל זאת יש לברר את הטעם שנבחרה דווקא לשון "נטילה" ולא לשון "לקיחה".
את תשובתו מבסס ה"תורה תמימה" על דברי המדרש (ויקרא רבה פרשה ל, ב). נעיין בתחילת דבריו שבהם הוא מצטט את המדרש ומבארו:
"ולקחתם לכם ביום הראשון, אמר רבי אבין, משל לשנים שנכנסו לדיין ואין אנו יודעים מי נצח אלא מי שנושא ענפי תמר בידו הוא נצח, כך, כשישראל יוצאין בסכות ולולבין ואתרוגין בידיהם אנו יודעין שהם נצחו, עד כאן. והבאור הוא משום דחג הסכות הוא אחר יום הדין ומלחמה בין ישראל ובין הקטיגור ואין אנו יודעין מי נצח, והוי הלולב לאות שנצחו ישראל ויצאו זכאין בדין. וכתב על זה בספר לחם שלמה [הספרדי, סי' שנ"א], וזה לשונו, לפי שבמנהג המנצחים לרומם ולהוליך בידיהם עצי תמרים לאות נצחון, עד כאן לשונו".
על פי המדרש, לולב הוא סימן לניצחון. בימים הנוראים שקודם חג הסוכות היתה מלחמה "בין ישראל ובין הקטיגור", והלולב הוא סימן "שנצחו ישראל ויצאו זכאין בדין". עוד מצטט ה"תורה תמימה" מן הספר "לחם שלמה" של רבי שלמה בן יצחק הלוי (סלוניקי, המאה הט"ז) שמנהג המנצחים הוא "לרומם ולהוליך בידיהם עצי תמרים לאות נצחון". רבי שלמה בן יצחק הלוי בספרו אף מסביר מדוע דווקא עצי תמרים "לפי שעץ התמר אינו נכפה ונכבש במשקולת רב שיתנו על גבו" – זקיפותו ועמידתו האיתנה של עץ התמר הן אות לגבורה ולניצחון (רבי שלמה בן יצחק הלוי כותב דברים אלה בהקשר לדברי הגמרא מועד קטן כה ע"ב שמספרת על ספדן שהספיד את רבינא "תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר", עיינו שם).
בעקבות דברים אלה ממשיך ה"תורה תמימה" ומבאר את משמעות הברכה "על נטילת לולב":
"ולפי זה יתבאר לשון הברכה על נטילת לולב, שהלשון נטילה מורה על התרוממות והגבהה, וכמו "וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם" (ישעיהו סג, ט), ומענין זה הוי לשון הברכה על נטילת ידים [עיין בכתב וקבלה סוף פרשת שמיני], מה שאין כן לשון לקיחה מורה רק על אחיזה בעלמא בלא כל עקירה ממקומו, ודו"ק".
אילו היתה הברכה "על לקיחת לולב" כלשון הכתוב משמעותה היתה רק "אחיזה בעלמא", אולם חכמים רצו להביע בברכה יותר מזה, הם רצו להביע בברכה את אות הניצחון שמסמל הלולב; ולכן הם בחרו להשתמש בברכה בלשון "נטילה" שמשמעותה היא "התרוממות והגבהה".
בשולי הדברים נציין שה"תורה תמימה" כתב שמשמעות לשון הברכה "על נטילת לולב" היא כמשמעות לשון הברכה "על נטילת ידיים", והפנה לספרו של הרב יעקב צבי מקלנבורג הכתב והקבלה (המאות הי"ח-הי"ט) בסוף פרשת שמיני. נצטט מדברי הכתב והקבלה שם על הפסוק "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים... " (ויקרא יא, מד), שאת המילה "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" דרשו חכמים על מים ראשונים (ברכות נג ע"ב). אכן הכתב והקבלה מרחיב את הרעיון גם לנטילת ידיים שחרית. זו לשונו של הכתב והקבלה:
"... על ידי רחיצת ידים במים הוכשרו ליגע באוכלין שהם קדשי שמים מה שלא היו ראויים אליהם קודם רחיצתן, והרחיצה גורמת לידים מעלה ורוממות ליהנות על ידיהם מלחם גבוה, הנה להתרוממותם ולהתנשאם ממדרגת פחיתותם למדרגה גבוה כזו, תקנו נוסח הברכה על נטילת ידים, כלומר לרומם את הידים ולנשאם מפחיתות ערכם ולהתעסק בקדשי שמים, כי נטל ענינו התנשאות והתרוממות מעלה, כמו "עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת" (דניאל ד, לא) וכן הוא בלשון עברי, "אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל" (ישעיהו מ, טו) שפירוש יטול הנישא ועולה למעלה, וכן "וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם" (ישעיהו סג, ט); ובדבר זה יתבאר גם כן נוסח ברכת נטילת ידים דשחרית... הנה על ידי רחיצת ידים בשחרית יצאו הידים מן הטומאה אל הטהרה, ועל שם ביאתם על ידי רחיצה למעלה רמה כזו להיות טהור לישא את שם שמיים על שפתיו ולברך בשמו, שפיר תקנו הנוסח, על נטילת ידים, רוצה לומר רוממות הידים והתנשאותם למעלה רמה, ויש סמך לזה ממה שהצריכו חכמי האמת הגבהת הידים למעלה בין בנטילת ידים דשחרית בין בנטילת ידים דסעודה, והוא לרמז בהגבהה הגשמית אל התנשאות הרוחנית שבהן".