כידוע, ישנן ארבע תעניות בשנה, המפורשות בנביא זכריה (פרק ח'), שבהן כל הבריאים מישראל מתענים זכר לחורבן בית המקדש. על פניו, חושבים אנשים, שעצם הפעולה של הצום היא העיקר. אולם, כבר הנביא ישעיה מלמד אותנו שצום לבדו איננו מועיל. חשוב וחובה על הבריאים לצום, אבל הצום לבדו איננו מספיק.
וכך כתוב בנביא ישעיה (פרק נ"ח):
א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם:
ב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹקיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹקים יֶחְפָּצוּן:
ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ:
ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם:
ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה':
ו הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ:
ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם:
ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ:
ט אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן:
הייתה צרה, עם ישראל קבעו תענית. הם צמו והתפללו כל היום, אבל לא הגיעה הישועה. הם באו כביכול בטרוניא כלפי מעלה "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע". שולח להם ה' את הנביא ישעיה לענות להם. הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו? אתם צמים, וביום הצום בין תפילה לתפילה מצערים את אותם אנשים נזקקים שאתם נוגשים בהם (=שהם חייבים לכם חוב). אתם לא מרחמים עליהם, ובאותה נשימה אתם מבקשים מה' שירחם עליכם?!
שמא יענה האדם "אבל אני לא חייב לרחם עליו! זו בעיה שלו! אני מסודר. מה אכפת לי ממנו וממצבו". יענה לו גם ה' - "אני מסודר. מה אכפת לי ממך וממצבך ולמה שאושיע אותך?". מידה כנגד מידה לא בטלה.
זה אותו רעיון שלימדה אותנו הגמרא בבבא מציעא (דף ל' עמוד ב'): "דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על ...שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". ירושלים ובית המקדש נחרבו ויצאנו לגלות האיומה על מה ולמה? שהיו קטנוניים! כל אחד אמר "על פי דין תורה זו זכותי ולא אוותר לך אפילו אם אתה נזקק מאוד ואני יכול להרשות לעצמי לוותר בקלות בלי הרבה מאמץ". אתה צודק, הדין איתך. אתה לא חייב לוותר. אבל גם ה' לא חייב לסלוח לך על העוונות שלך כי הדין איתו, ואז באה הגלות האיומה.
נמשיך בביאור דברי הנביא ישעיה. שואל אותם הנביא ישעיה "הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע". נבאר בדרך דרשנית, אתם צמים בשביל מה? בשביל להמשיך לריב אחד עם השני ולהכות אחד את השני? "הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו"? האם עולה על דעתכם, שואל ישעיה, שה' נהנה מזה שאתם מענים את נפשותיכם אבל נשארים עם המעשים הרעים שלכם?
"הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?!" האם ה' רוצה שתכפפו את ראשכם בתפילה כמו הואו בחכה של הדייגים (רש"י)? רוצה שתלבשו שקים דוקרים במקום בגדים ותשימו אפר על הגוף? באמת אתם חושבים שזה נקרא יום רצון לה'?!
כאן עם ישראל נשארים פעורי פה. הלא עשינו הכל! גם צמנו, השתחווינו חזק, לבשנו שקים. מה אפשר לעשות יותר מזה שלא עשינו? מדוע ה' לא קיבל תפילתנו ותעניתנו ברצון?
וכאן מלמד אותם הנביא ישעיה מה באמת צריך להיות נלווה לצום - "פתח חרצובות רשע"- כל הכסף שלקחת לא כדין, פתח את החגורה שלך, תוציא את הארנק, ותחזיר את הכסף שגזלת. "התר אגודות מוטה"- פזר את החיבור המושחת בין העשירים לדיינים שמטים את הדין. "שלח רצוצים חפשים"- עבד עברי שסיים לעבוד שש שנים תשחרר אותו, אל תמשיך להעביד אותו בניגוד לדין רק כי אתה החזק ועושה כרצונך. "וכל מוטה תנתקו" - תבדקו שאפילו דין קטן ולא חשוב אתם דנים בצדק מוחלט.
זה החלק של ה"סור מרע". קודם תעמוד בדרישות של דין התורה. אל תהיה גזלן, אל תהיה מושחת. אל תאמר "אני החזק ומה אכפת לי". כי אז ה' יאמר לך "אני החזק ומה אכפת לי ממך".
ממשיך הנביא בחלק של ה"עשה טוב": "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם". היום אתה בצום, אתה רעב. מצוין! למה? כי עכשיו אתה מבין מה הרעב העני מרגיש כל יום. תתחיל לתת לו צדקה ולהאכיל אותו. היום אתה בבית הכנסת כל היום, בקושי ראית את הבית. מצוין! תבין מה חסר הבית מרגיש ותחשוב איך לסייע לו. אתה היום לובש שק במקום בגד. לא נעים, נכון? תבין איך הערום מרגיש. רק אם תעשה את זה, אומר הנביא, אז ייבקע כשחר אורך וארוכתך, כלומר, רפואתך, מהרה תצמח.
אם כן למדנו שאמנם חובה על הבריאים להתענות, אבל התענית לבדה איננה העיקר, היא נועדה להכניס אותנו למצב רגשי נפשי שיעזור לנו להבין את מצוקת הזולת ולרחם עליו. מה שמביא את הישועה, זה הרחמים על הזולת, לא עצם הצום.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות תעניות, פרק ה' הלכה א': "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'". מטרת הצום להיות כלי תזכורת פיזי, המזכיר לנו את העוונות שבגללם יצאנו לגלות, ולעורר אותנו לתקן אותם העוונות, שהרי זו הדרך היחידה שה' יקבל תעניתנו ברצון.