"[וַיֹּאמֶר ה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ] וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא ט"ז, ב) - אמר ר יהודה ברבי סימון: צער גדול היה לו למשה בדבר זה, אמר: אוי לי! שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו בכל עת?!... אמר הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור, לא עת לשעה, ולא עת ליום, ולא עת לשנה... אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס - יכנס, רק שיכנס בסדר הזה!. ויקרא רבה כ"א, ז.
לאחר התיאור המפורט של עבודת הכהן הגדול לפני בואו אל הקודש, נאמר "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ... וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה" (שם, כט-לד). לפי השיטה הידועה של רש"י, יש ללמוד מפסוקים אלה שהעת היחידה בה יכול הכהן להכנס לפני ולפנים לפי סדר העבודה, הוא יום הכיפורים: בזאת יבא אהרן - ואף זו לא בכל עת, כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה (רש"י לפס ג).
אך לפי שיטתו של ר יהודה ברבי סימון, סדר העבודה המתואר בפרשת אחרי מות אינו בא לתאר דווקא את סדר העבודה ביום הכיפורים, אלא את סדר העבודה של הכהן בכל שעה שהוא רוצה ליכנס. לפי שיטה זו, אין להניח שבציוויה של התורה לקיים את סדר העבודה לכל הפחות אחת לשנה ביום הכיפורים, יש משום שלילה של קיומו בזמנים אחרים בהם ירצה הכהן הגדול להיכנס לפני ולפנים.
בקריאה זו יש גם בכדי להבהיר את הסיבה לכפילות שבין הפסוק הפותח את הפרשה "וַיְדַבֵּר ה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה וַיָּמֻתוּ" (שם, א) שאחריו לא מופיעה כל תוכן - לבין הפסוק הסמוך "וַיֹּאמֶר ה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" (שם, ב). על השאלה והדבור הראשון - מה נאמר לו? מובאת במדרש התשובה: ר אלעזר בן עזריה משלו: משל לחולה שנכנס הרופא אצלו, בראשונה אמר לו: אל תשתה צונן, ואל תשכב בטחב. ובשניה אמר לו: אל תשתה צונן, ואל תשכב בטחב - שמא תמות כדרך שמת פלוני!, וזה זירזו יותר מן הראשון (פסיקתא זוטרא, פרשת אחרי מות).
משילובן של שתי הדרשות, עולה כי סדר העבודה הוא הפיתרון שמציע ריבונו של עולם, כיצד יוכל האדם לממש את רצונו להידבק בה ולחזות פני השכינה - בלא שייפגע כפי שנפגעו נדב ואביהו בני אהרון. אם נחפש את ההבדלים בין סדר העבודה לבין מעשיהם של בני אהרון, ייתכן שגם נמצא את המפתח לקרבת ה בכל עת בו האדם רוצה להתקרב לקונו - ובמיוחד ביום הכיפורים בו כל אחד מאיתנו מתמקד במטרה זו.
ההבדל הראשון נעוץ בעצם ההבנה שקירבה ממשית בין האדם לה אינה דבר פשוט וטריוויאלי, ושהאדם אינו יכול להיות היוזם הראשוני שלה ולפעול בו כרצונו - "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ". בעוד שבני אהרון סברו שהם יכולים ליזום ולפעול כמיטב הבנתם, ולכן הקריבו "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א), הרי שאהרון מצוּוה להתייחס לכניסה אל הקודש כאל מאורע מכונן, שיש לפעול בו רק על פי הציווי האלוקי. גם אנו יכולים ללמוד מכך שהקרבה לה לא יכולה להבנות רק על המצוות שאנו מתחברים אליהם, ואינה יכולה להיעשות בכל דרך שהאדם בוחר לעצמו - אלא בנכונותו של האדם לקבל את עול מלכו של עולם.
ההבדל השני הוא ההתחייבות לערוך הכנות מקדימות לפני ההתקרבות לה. בניגוד לבני אהרון שמבצעים באופן מיידי את נהמת ליבם ומקריבים לפתע את אישם, מצווה אהרון להכין מראש קרבן, ללבוש בגד ייחודי ולטבול לפני הקרבה אל הקודש. גם אנו ביום הכיפורים מכינים עצמנו, מקריבים את חלבנו ודמנו על ידי הצום, לובשים בגדי לבן וטובלים - אך יש לזכור כי הכנות אלה הינם רק המסגרת המאפשרת את תהליך ההתקרבות לה - ואין לראות בהם את היעד הסופי.
אך נראה שההבדל המשמעותי ביותר הוא שפעולתם של בני אהרון היתה פעולה אישית-פרטית: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ" - איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה (ספרא שמיני, א). לעומת זאת, אהרון לא יכל לבוא אל הקודש לפני שכיפר על חטאי העם, וראה את אחיו הכהנים ואת עצמו כחלק מן המעגלים המרכיבים את עם ישראל. חווייתו האישית של הכהן אינה עומדת במרכז העניין, אלא היא האמצעי לכפרה שתצמח מכך לעם ישראל.
גם אנו בעמדנו ביום הכיפורים לפני ה, צריכים להימנע מלראות בתפילות יום הכיפורים רק הזדמנות לחוות קרבת אלוקים אישית-פרטית, אלא להשתדל ולעמוד בתפילה כשליחי הציבור כולו. חשיבות התפילה הציבורית ביום הכיפורים, הווידוי הנאמר בלשון רבים, ובעיקר סדר העבודה - מלמדים אותנו שבמוקד יום הכיפורים צריכים לעמוד צרכיו הרוחניים והגשמיים של הכלל - ואילו קרבת האלוקים לה זוכה לעיתים האדם הפרטי ביום זה, היא בגדר תוצר לוואי חיובי של מסירותו לעם ישראל.
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.