מרכז הכובד של עבודת יום הכיפורים נמצא בהזאות הדמים. לא פחות מארבעים-ושלוש הזאות מזה הכהן הגדול מדם הפר והשעיר (16 בקדש הקדשים, 16 על הפרוכת, 11 על מזבח הזהב), והן מהוות למעשה את עיקר העבודה, הנעשית לאחר ההכנות הממושכות (הגורל, הקטורת) ולפני פעולות החיתום של היום (שילוח השעיר, קריאת התורה).
מהי בעצם הזאה? מה מתרחש במעשה הפשוט של זריקת דם על המזבח, שהופך אותו ללב תהליך הכפרה ביום הכיפורים ובקרבנות בכלל?
את פעולת ההזאה אפשר לתפוס בשתי דרכים עקרוניות: אפשרות אחת היא להבין את ההזאה כמתייחסת למקום או לחפץ שעל גביו היא ניתנת. בשבעת ימי המילואים של המשכן נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ". הדם הוא מעין 'חומר חיטוי' רוחני המטהר את המזבח ומקדש אותו. לפי תפיסה זו, הדם נועד לכפר (כפרה מלשון 'ניקוי', כפי שפירש רש"י) את הפגם והטומאה שגרמו חטאי-האדם למקדש ולמזבח.
אפשרות אחרת היא שהמקום שעליו מזים איננו החפץ שבו מבקשים לפעול, אלא רק מסמל את הכתובת שאליה פונים. ההזאות נעשות אמנם "לפני ה'", אך תפקיד המזבח או הקודש דומה לתפקיד קדש הקדשים שאליו חייב כל אדם לכוון את לבו בתפילתו, אף שהתפילה מביאה את רחשי לבו של האדם לפני ה' ולא משפיעה על קדש הקדשים עצמו. לפי תפיסה זו, הקרבן לא פועל על המזבח או על המקדש, אלא על האדם המקריב. ה'כפרה', אפשר שתתפרש מלשון 'כופר נפש', כפי שכתב הרמב"ן.
בפשט הפסוקים של פרשת אחרי מות נראה שהזאות הדמים מכפרות את הקודש ממש: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בהתאם לכך, משמע בפסוקים שההזאות שלפני ולפנים ניתנו על גבי הכפורת עצמה: "וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת". אולם חז"ל הבינו שהדם לא מגיע אל הכפורת ממש אלא מוזה כנגדה ונופל לארץ, ואולי בכך ביקשו להסיט את פעולת הכפרה מן המקדש אל האדם.
אם נתבונן ברזולוציה גבוהה יותר, אפשר שיש לחלק בין שני סוגים של הזאות. כל ההזאות של יום הכיפורים נעשות במבנה של "אחת למעלה ושבע למטה". גם ארבע ההזאות שעל קרנות המזבח הפנימי, הן למעשה הזאה אחת שנעשית למעלה, ואחריה מגיעות שבע הזאות על טהרו של מזבח, "למטה".
מהי משמעות המבנה הזה? הפסוק מתאר את ההזאה שלמעלה במילים "על פני הכפורת", ואת ההזאות שלמטה במילים "לפני הכפורת". אפשר שההזאה הראשונה, שלמעלה, מתייחסת אל הכפורת עצמה וניתנת "עליה", ואילו ההזאות שלמטה מכפרות על האדם וניתנות רק "לפניה". פיצול כזה אפשר למצוא גם בטהרת המצורע, שם ניתן השמן באופן חד פעמי על גוף המיטהר עצמו, ומוזה שבע פעמים "לפני ה'".
ייחודיותו של יום הכיפורים היא בכך שבניגוד לשאר החטאות הפנימיות, שבהן מכפרים קודם על האדם (בשבע הזאות לפני ה') ואחר כך על המזבח, כאן אנו מתחילים מכפרת המקום ('אחת למעלה') ורק מתוכה מכפרים על האדם ('שבע למטה'). ביום הכיפורים אנחנו מבקשים קודם כל לטהר את המקדש, את סדרי הפולחן, את דרכי עבודת ה', ורק בשלב שני לעסוק בחטאי האדם ופגמיו ולכפר עליהם. קודם שאפשר יהיה להזות "לפני הכפורת", להתייחס אליה כאל כתובת להתעלות ולתיקון, צריך להזות "עליה", לדאוג שתהיה ראויה לכך.
הכותב לומד ומלמד בישיבות הר עציון ומחנים
המאמר מבוסס על הספר "מבית לפרוכת - פשט עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים". ניתן להשיג בחנויות הספרים ובאתר 'מרכז הלכה והוראה', לפרטים: office@halachaed.org.il; 02-547-4542