מזמור קכב בתהלים מתאר בחלקו הראשון את שמחת עולי הרגלים בירושלים הבנויה, לאחר מכן הוא מדבר על ירושלים כמקום עבודת ה' וכמקום המשפט של בית דוד, וחלקו החותם הוא ברכת שלום לירושלים. הוא נאמר ברוח הקודש על ידי דוד המלך כדי שיאמרוהו עולי הרגלים לכשייבנה המקדש. מזמור זה הוא חלק ממזמורי "שיר המעלות" (תהלים קכ-קלד) שנאמרו בשמחת בית השואבה, וכן בקהילות רבות נוהגים לקוראם לאחר מנחה של שבת.
המזמור הנדון מכיל גם את הפסוק "כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד", ובהפטרת פרשת קדושים שתיקרא בשבת הקרובה מוזכרת הקמתה העתידית של סוכת דוד הנופלת בכתובים הבאים: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם. לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' עֹשֶׂה זֹּאת" (עמוס ט, יא-יב).
לקראת יום ירושלים ועל רקע קבלת ההחלטה הדרקונית באונסק"ו נגד מדיניותה של ישראל בירושלים, ראוי לנו להכיר את מדרשי חז"ל על פרק זה, שהם רלוונטיים יותר מתמיד בהימצאותנו בתהליך הגאולה האחרונה. בהמשך מובא לקט של מדרשים נבחרים למזמור זה שערכתי.
* * *
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ
כיצד מעלין את הבכורים. כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנים ברחובה של עיר, ולא היו נכנסים לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר "קומו ונעלה ציון אל בית ה' א-להינו" (ירמיהו לא, ה) (משנת ביכורים פ"ג מ"ב).
בדרך היו אומרי' "שמחתי באומרי' לי בית ה' נלך". בירושלם היו אומרים "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם". בהר הבית היו אומ' "הללו יה הללו א-ל בקדשו" כו' (תהלים קנ, א). בעזרה היו אומרים "כל הנשמה תהלל יה. הללויה" (שם, ו) (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ב, סה ע"ג. וראו איכה רבה, מהדורת בובר, פרשה א, עמ' 80–81).
אמ' ר' חנן בזכות "להעלות נר תמיד" (ויקרא כד, ב) אתם זוכין להקביל נרו שלמלך המשיח. מה טעם, "שם אצמיח קרן לדויד ערכתי נר למשיחי" (תהלים קלב, יז). "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (ויקרא רבה, מהדורת מרגליות, לא, יא, עמ' תשלג).
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם
כיוצא בדבר אתה אומ' "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם". איפשר לומ' כן, אלא מי מעמיד רגלינו במלחמה, בתי דינין של דוד שיושבין בשערי ירושלם (תוספתא סוטה, מהדורת ליברמן, יא, 15, עמ' 223).
א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם". מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה. שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה (מכות י ע"א).
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו
וא"ל רב נחמן לר' יצחק: מאי דכתיב "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" (הושע יא, ט). משום ד"בקרבך קדוש לא אבוא בעיר". א"ל הכי [=כך] א"ר יוחנן: אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא [=והאם יש] ירושלים למעלה. אין [=כן], דכתיב "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תענית ה ע"א).
כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד
"דבר אל" "בני ישראל" "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב) זש"ה [=זהו שאמר הכתוב] "ויגבה ה' צבאות במשפט" וגו' (ישעיהו ה, טז) אימתי נעשה הקדוש ברוך הוא גבוה בעולמו כשיעשה משפט בעכו"ם שנאמר "נצב לריב ה' ועומד לדין עמים" (שם ג, יג) וכן הוא אומר "חזה הוית עד די כרסון רמיו" (דניאל ז, ט)... ורבנן אמרי מהו "כרסון" לעתיד לבא הקב"ה יושב והמלכים נותנין כסאות לגדולי ישראל והן יושבין והקב"ה יושב עם הזקנים כאב ב"ד ודנין העכו"ם שנאמר "ה' במשפט יבא עם זקני עמו" (ישעיהו ג, יד). "על זקני עמו" אינו אומר כאן אלא "עם זקני עמו" ושריו. מלמד שהקב"ה יושב עם הזקנים ושרי ישראל ודן העכו"ם. ומי הן אלו כסאות בית דוד וזקני ישראל שנאמר "כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד" (תנחומא, קדושים, א. ובאורח דומה תנחומא מהדורת בובר, קדושים, א, עמ' 71–72).
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ
אמר ר' יהושע בן לוי אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בני, היו שואלין בשלומה ואני מוחל לכם, הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב] "שאלו שלום ירושלם", ואומר "ודרשו את שלום העיר" (ירמיהו כט, ז), ואומר "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך", ואומר "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (מסכתות דרך ארץ, מהדורת היגר, פרק שלום, הלכה כ, עמ' 263–264).
גדול הוא השלום... וכשנברכה ירושלם לא נתברכה אלא בשלום, שנ' "שאלו שלום ירושלם". לא נתחנך בית המקדש אלא בשלום, שנ' "יהי שלום בחילך". לא נתחברו בית ישראל זה עם זה אלא בשלום, שנ' "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (משנת רבי אליעזר, מהדורת ענעלאו, פרשה ד, עמוד 72).
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ
וכן את מוצא שלא נמשלה ירושלם אלא בשלום שנא' "יהי שלום בחילך". וכן את מוצא שאין הקב"ה עתיד לנחם את ירושלם אלא בשלום שנא' "וישב עמי בנוה שלום" (ישעיהו לב, יח) (ספרי זוטא, מהדורת הורוביץ, ו, כו, עמ' 250).
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ
ר' חנניה בן חלניסי אומר והלא כבר הכתבתי "אח לצרה יולד" (משלי יז, יז) אח אני לישראל בשעת צרתן, אחים אלו ישראל שנ' "למען אחי ורעי" וגו' (מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת הורוביץ, בשלח, מסכתא דויהי, פרשה ג, עמ' 99. מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, יד, טו, עמ' 58–59).
"יש אחד ואין שני" (קהלת ד, ח), "יש אחד". זה הקב"ה שנאמר בו "ה' א-להינו ה' אחד" (דברים ו, ד). "ואין שני" שאין לו שותף בעולמו. "גם בן ואח אין לו" (קהלת ד, ח). אח אין לו. בן מאין יש לו. אלא שחבב הקב"ה לישראל וקראן בנים. שנאמר "בנים אתם לה' א-להיכם" (דברים יד, א). וקראם אחים שנאמר "למען אחי ורעי" (קהלת רבה, ד, א [ח], יג ע"ב-ע"ג).
שבעים שמות קרא לישראל ואלו הן: [ישראל], ישרון, בכור, נער, רך, יחיד, [ילד, אח, רע]... הרי שבעים שמות ונתפשרו שמות... נקרא אח ורע, שנאמר "למען אחי ורעי" (שיר השירים זוטא, מהדורת בובר, פרשה א, עמ' 3–4).
לְמַעַן בֵּית ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ
את מוצא שמדות טובות של הב"ה בהשפע בפירוי וריבוי. הטוב בריבוי, החסד בריבוי, הרחמים בריבוי, הצדקה בריבוי, האמונה בריבוי, הפדות בריבוי, הברכה ברבוי, השבח בריבוי, השלום בריבוי.
הטוב בריבוי שנאמר "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תהלים לא, כ),
החסד בריבוי שנאמר "וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד, ו),
הרחמים בריבוי שנאמר "רַחֲמֶיךָ רַבִּים ה'" (תהלים קיט, קנו),
הצדקה בריבוי שנאמר "וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה" (איוב לז, כג),
האמונה בריבוי שנאמר "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג, כג),
הפדות בריבוי שנאמר "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת" (תהלים קל, ז),
הברכה בריבוי שנאמר "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י). מאי "עַד בְּלִי דָי"? עד שיבלו שפתותיכם לומר די.
השבח בריבוי שנאמר "אֵ-ל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו" (תהלים פט, ח) וכתיב "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (שם קד, כד),
השלום בריבוי שנא' "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ", אל תיקרי "בניך" אלא "בוניך" (אסתר רבה, י, טו, מהדורת תבורי-עצמון, עמ' 185–186).