היו סבא משה וסבא אהרון,
אבל את סבא שמואל אני זוכרת ממש.
ממיידנק יצאתי עם חום, וכשהמורה המלווה המקבילה אמרה לי שהפנים שלי סמוקות ונראה שיש לי חום, עניתי שפעם לא כל כך יצאו ממיידנק, אז מה אנחנו מקשקשות על קצת חום.
בכל אופן ממיידנק נסענו לקבר רבי אלימלך, שם עוד החזקתי מעמד אבל באוטובוס צנחתי למושב שלי מותשת מהיום ומהחום ומהפולין הזאת, והכנתי את עצמי לנסיעה שקטה עד למלון בטרנוב.
"--- שמת קויטל?"
"הא?"
"קויטל. שמת אצל רבי אלימלך קויטל?"
"אה. לא. כאילו... התפללתי. זה כן".
עברנו כבר שלושה ימים יחד בשביל שאני אבין מה הוא רוצה שאכתוב בפתק לרבי אלימלך. מהיום הראשון העסיקה אותו המיידלע, הנחמדה הזאת, שהיא גם לא מכוערת אפילו ,אפשר לומר, וככה... לא נשואה.
בארוחת הערב של היום השני כבר תבע את עלבון רווקותי משאר הצוות שגימגם במבוכה "בטח שמציעים לה... בטח... אל תדאג, סבא שמואל, באחריות, תוך שנה היא מתחתנת".
"אז התפללת?"
"כן"
"ומה עוד?"
"ו... בכיתי?"
"ומה עוד?"
"מה עוד...?"
הוא ספק כף על ירך ביאוש ואז הצביע עלי.
"את! מה את! איפה את? מה את עושה בשביל עצמך?"
משכתי כתפיים ונשענתי על שמשת חלון האוטובוס שציננה לי קצת את המצח.
אני. מה אני. איפה אני.
יום למחרת- בירקנאו. השלג מכסה את הכל.
על הרמפה מדבר סבא שמואל ואני לידו אוחזת בשקית שכבר בארוחת הבוקר הושיט לי וביקש להוריד לו אותה באושוויץ כי הוא פוחד לשכוח.
הוא גבוה מאוד, סבא שמואל. איש גדול עם קול חזק.
"...אתן מבינות? אתן בכל טקס מסיימות עם שירת התקווה ואני מאמין בביאת המשיח. אני לא מחכה למשיח. המשיח כבר 60 שנה אצלי בכיס!"
הוא סיים את דבריו ופנה אלי.
"תביאי לי את הגעשעפט"
בשקית היו נרות נשמה. סבא שמואל השאיר אותנו עם המדריכה להמשך ההסברים ופנה לאיזור הקרמטוריום. השלג נגרס תחת הרגליים שלו כשהחל מתרחק מהרמפה ועל רקע הלובן ראינו אותו מתכופף ומדליק נרות.
"שיהיה בריא. אני לא הייתי מחזיקה פה מעמד דקה" כך המדריכה.
"אני? אני לא הייתי מגיעה לשלב הטרנספורטים בכלל" עניתי.
שמואל טייךצילום: באדיבות המשפחה
*
שנה לאחר מכן סבא שמואל נפטר. לא הצטרפתי להסעת המנחמות מהאולפנא כי הייתי בבית חולים עם אמא שלי, באישפוז האחרון שהסתיים במותה, לאחר כחודשיים.
העצב שהקיף אותי בתקופה ההיא היה תהומי.
אבא לא כאן ואמא לא כאן וסבא שמואל הלך והמשיח אצלו בכיס.
ומי, מי יגאל אותי עכשיו?
*
יגאל הגיע אחרי שנה ובשלוש השנים לאחר
מכן הגיעו יורשי העצר.
*
"אמא, אחרי הקורונה יבוא המשיח?"
ינון מחכה לו, למשיח, כי סיפרתי לו שאז נפגוש את סבא אליהו וסבא רחמים וסבתא זינה.
"המשיח? אני לא יודעת. אולי זכינו והוא כבר פה וזה רק אנחנו שלא שמים לב".
"פה? איפה?"
אני מועכת את תפוחי האדמה לפירה, מסתירה חיוך ואומרת בשקט, בעיקר לעצמי-
אם רק תרצה, ילד שלי, הוא אצלך בכיס.