את והבירקנאו שלך

כל תמונה בשחור לבן, עם מעיל ארוך וקסקט, או איזה קרון בקר, או גדר תיל, ואת ישר נדבקת וקוראת בשקיקה.

אז תסבירי לי בבקשה, למה את קוראת זה בכלל, את רואה שמדובר בשרבוב של כתבה שכל פרטיה ידועים לך כבר מזמן. הרי את מכירה כבר את סיפור תפיסתו של רודלוף הס, והמכתבים של הימלר, והימים האחרונים של היטלר בברלין. והמפות של בירקנאו, והתמונה של הילד ההוא מרים את הידים, כאילו שהוא יכול לאיים על מישהו. ואת כמו מגנט את חוזרת לשם.

ואת מרגישה כל פעם איך שפסח יוצא, ויום השואה בפתח, את התחושה הזו, של לטרוף את הסיפורים והרגשות, ולצעוק שזה שייך לך, וסבתא והסיפורים, והטלפון שהיית מרימה אליה כל ערב יום השואה, וחג,  כדי לשמוע עוד סיפור, ולשאול אותה איך היא מרגישה, כאילו משתתפת איתה בתופת כאילו היית שם איתה. וכבר שנים אין למי להתקשר יותר.

ואת קוראת עוד רומן כשברקע השואה, ועוד סרט שנוגע לא נוגע בתקופה, ועוד שיר שמתחבר איך שהוא לגרמניה לפני המלחמה.  ואפילו הבדיחות שלך חוזרות לשם הרבה פעמים, כי מי יודע למה דווקא לשם.

וכל עולם הזה שמתחלק בין לפני המלחמה ואחריה. כאילו מישהו הקים איזה חומה עם מראות ענקיות משני הצדדים שלה, שכל מה שרואים לפני המלחמה זה את המלחמה, וכל מה שקרה אחרי המלחמה ההיא, הוא כבר עולם חדש ואחר אחר.

ואת לא יכולה להבין שבחלקים אחרים בעולם, נגיד באמריקה או באוסטרליה, אנשים הלכו לעבודה בשנת 1943 ואפילו התאהבו, או יצאו לטיול או סתם חיו חיים רגילים. הכל מתחיל ונגמר במלחמה הזו לפני 80 שנה, כי את והבירקנאו שלך.

וכל שם של כפר, או עיירה  או מחוז, שמישהו מזכיר שטייל בו ברומניה בקיץ האחרון עם המשפחה, ואת כבר כולך נדרכת, כאילו איבדת משהו בווישו, או בווטרה דורנה, או בסיגט ואת באמת משם. ישר שואל את שם המשפחה, ואת הסיפור, ומה הייתם אוכלים בבית.

וכבר אין סוף פעמים שדמיינת לעצמך את הרכבת עוצרת שם על הרמפה בביקרנאו שלך, ומה את היית עושה במקומם, ומה קרה שם באמת, במפעל המוות המטורף הזה שלא מפסיק לעבוד אצלך גם כשאת בכלל בחופשה או סתם. אין סתם.

וכל שנה את מרגישה את העומס הזה על הכתפיים שלך, ואת כל האחריות להתחבר, לזכור, לספר ולצעוק. כי כבר סבתא לא כאן. כי זה הסיפור שלך, ואפילו שנולדת כאן זה לא משנה זה הכי שלך.