אני זוכר את חגיגות העצמאות בארגנטינה. היינו עונדים סיכה מיוחדת, מתלבשים חגיגי, מציינים עוד יום בלוח השנה, רק עם בגדים יפים יותר מיום רגיל. לעומת זאת, כאשר היה מגיע יום העצמאות למדינת ישראל, משהו באוויר הרגיש קצת אחרת, פתאום כל הקהילה היהודית התעוררה לחיים, תחושת חיבור עמוק עברה בין כולנו, היינו מארגנים פעילויות מיוחדות בתנועות הנוער, שרים משירי הארץ, ומשהו בלב היה שמח באמת.
אני זוכר את השיחה שהייתה לי בגיל 18 עם שליח תנועת הנוער שהייתי בה מדריך, זה היה הרגע שבו הבנתי שיש קול פנימי שקורא לי, ולמרות שמאוד אהבתי את הבית הפרטי שלי, והמקום בו גדלתי, הבנתי כי עליי לבדוק את הנקודה השמחה בלב שליוותה אותי בכל יום עצמאות ישראלי.
וכך, שנה לאחר מכן בשנת 2002, עליתי לארץ, בשיאה של האינתיפאדה השנייה. מידי שבוע אירעו כאן אסונות שרק העצימו את מספר האנשים שקראו לי לוותר על הרעיון ולחזור. אבל התאהבתי ונשארתי.
כל יום עצמאות מסמל עבורי גם את העצמאות האישית שבחרתי לקחת על עצמי כשעליתי לכאן לבדי. דגל ישראל התלוי בכל מרפסת, נראה בעיניי כמו טלית, ורק מבט חטוף לעברו מספיק להעביר בי צמרמורת, ולחבר אותי לשורשים העמוקים שלנו כאן.
אבל יחד עם זאת, בכל פעם שמציינים את גיל המדינה, אני נזכר בכאב באותם אנטישמיים שהיו ועדיין משתמשים בזה נגדנו. עם כל השמחה חשוב שנזכור, גם תושבי הארץ, וגם יהודיים החיים בחו"ל, כי למרות הרצון לחגוג בגדול כמו בחו"ל, השמחה האמיתית שלנו, שורשה רוחני וגבוה, יותר מכמות הזיקוקים שנירה לשמיים, או מכמות ההופעות שנצליח להביא לבמות.
החיבור שלנו לכאן הוא לא רק מעת ההכרזה על המדינה, אלא הוא נובע מהעובדה שאברהם אבינו התהלך כאן לפני מאות אלפי שנים, והוא קיבל הבטחה. זו בדיוק הסיבה מדוע למרות שהוצעה לנו אפשרות להיות באפריקה, היא לא התאימה לנו, פשוט, כי זה לא היה המקום שלנו.
אין שום מקום בעולם בו יהודים דתיים יכולים לחיות כפי שהם חיים כאן, ושום מקום בעולם שנרגיש בו כל כך מחוברים לשורשים העמוקים שלנו, שניטעו אי שם לפני דורי דורות. היום, כאשר אני חוגג את יום העצמאות כישראלי, השמחה בלב עולה על גדותיה ומציפה. קרה לנו נס, קיבלנו מתנה, אני מאחל לעצמי ולכולנו, שנזכה לדעת להתחבר לשורשים האמיתיים שלה, גם בעוד 70 שנה.