סגור
יום העצמאות

סיפור ליום העצמאות: אין יום הולדת

אמנם לא עברו יותר מדי שנים מאז שנפגשו ונישאו, אבל לעמי היה נדמה כאילו הוא מחכה לרגע הזה 72 שנה. אף פעם הוא לא הציע לה לוותר על הטקס הזה, אבל ברגע שהאירוע הקבוע בוטל מאליו – ליבו של עמי החל לנתר

חיים אקשטיין
ה באייר התשפ
,
29 באפריל, 2020 11:44
חגיגת יום הולדת

חגיגת יום הולדתצילום: shutterstock

הפנסים נדלקו ברגע אחד, כמו תזמורת של כלי נגינה כחולים ולבנים ברגע שהמנצח מניף את שרביטו. מאחוריהם, בקצב רגוע ונינוח הרבה יותר, השמש נעה לאיטה לכיוון הים. גם הירח הדקיק לא מיהר לשום מקום, ופילס בנחת את דרכו למעלה, משם יחייך למראה החגיגות והטקסים שחייבים להיפתח בדיוק בזמן.

האור הצבעוני הבהיל את עמי, כיוון שהוא הבהיר לו שכבר מחשיך, והוא עשוי לאחר. עמי מיהר לחגיגת יום ההולדת המסורתית בבית, שאוי לו למי שיאחר אליה. וכיוון שהוא עצמו משמש מחצית ממספר המשתתפים בחגיגה, הרי שעיכוב קטן שלו משמעותו חמישים אחוז איחורים. חמישים האחוזים הנותרים, כלומר רלי, בטח יתאכזבו נורא אם יום ההולדת שלהם לא יתחיל בזמן.

אני כבר יודע איך זה הולך להראות, אמר עמי לעצמו, תוך כדי הליכה מהירה ברחוב המואר ועטור הדגלים. הוא הריץ בראש את כל מה שהולך לקרות בשעה הקרובה: בשלב הראשון אני אדליק את האור, אראה שהסלון מפוצץ בבלונים, ורלי תגיח מאחורי הויטרינה ותגיד "הפתעה", כאילו שיש אלמנט כלשהו בטקס יום ההולדת הזה שיכול להפתיע. אחר כך יגיע שלב פתיחת המתנה, שבו רלי תראה לי בשיא ההתרגשות מה היא קנתה הפעם, ואני אענה לה משהו כמו "וואו, מדהים, איך זה תפור עלייך" שלוש פעמים. אחר כך היא תישא נאום נרגש על כל ההישגים שלה בשנה החולפת. נדליק נרות עם זיקוקים, נאכל עוגה שמשהו בצורה שלה מזכיר את הגיל של רלי מהיום ולשנה הקרובה, נגיד שוב "עד מאה ועשרים" וזהו. תם הטקס.

כך נראה יום ההולדת של רלי כל שנה. מה לעשות, זאת הדרך שלה לחגוג – בטקס מתוכנן ומוקפד, שבו היא המחליטה מה יתרחש בכל חצי שנייה.

זה בטח ייראה אותו דבר גם כשהיא תחגוג 72.

**

עמי הדליק את האור וחיכה שמשהו יקרה. בסלון היו רק שלושה בלונים, שניים מתוכם מפוצצים. רלי לא הגיחה מאחורי שום רהיט. הוא נכנס לעומק הסלון, והחל לבדוק מאחורי הכורסאות ומתחת לארון הספרים, כמו בבדיקת החמץ לפני שלושה שבועות. אין קול ואין עונה, לא "סופרייז" ולא "הפתעה". כלומר, הפתעה ענקית.

אחרי שסרק את המטבח, את חדר העבודה, את האמבטיה ואפילו את מרפסת השירות, הוא החל להפנים שרלי פשוט לא הגיעה הביתה. השעון, שרלי נוהגת להסתכל עליו כל שנייה בערב הזה כדי לוודא שהיא עומדת בלו"ז של עצמה, הודיע רשמית שכבר שמונה בערב. זו הייתה השעה המדויקת, רלי וידאה זאת לפני עשרים וארבע שעות בדיוק בצפירה. המצב לא הותיר עוד מקום לספק, רק לתרחישים ותסריטים. כל מיני סרטים החלו לרוץ בראש שלו, אבל זה היה יום העצמאות, ולכן כולם נראו כמו סרטי בורקס נטולי התרחשות דרמטית. מה כבר יכול לקרות? עמי התלבט אם להכריז על רלי כנעדרת, או לנצל את העובדה שהיא לא הגיעה ולראות פעם אחת את הדלקת המשואות בשידור חי. כיוון שהתקשה להחליט את מי הוא מערב בסיפור, את המשטרה או את יו"ר הכנסת וכל הדגלנים, הוא עשה ליתר ביטחון עוד סיבוב אחד בבית.

**

השעונים הראו מגוון שעות שבוודאי מראות את הזמן המדויק בקנדה או בבנגלדש, אבל רק שעון אחד הראה לה את השעה המדויקת בישראל, וקבע חד משמעית: רלי, את מאחרת.

רלי אכן הייתה בפיגור של ארבע עשרה דקות בלו"ז. הכל הלך לפי התכנית, לכאורה: היא ידעה שלוקח לה שבע דקות להסתובב בחנות ולבחור שעון חדש, אבל באופן בלתי צפוי היא מצאה את עצמה עושה את זה בפעם השלישית. היא כבר בחרה שעון, יצאה, חזרה, בחרה שוב את אותו שעון, ושוב חזרה לחנות. סיבוב שלישי.

"גברתי, כל השעונים פה מעולים, באמת", ניסה המוכר לסייע לה, וגם לסייע לעצמו לסגור כבר את החנות. רלי רצתה לענות לו שהמידע הזה ממש לא עוזר לה, כי היא לא מחפשת שעון טוב אלא את השעון הטוב ביותר; אבל למזלו שיעול עז נתקע בגרונה, ומנע ממנה לדבר אליו.

רלי עמדה מול שעון יפה ונוצץ שהראה בחגיגיות שעה שאולי נכונה עכשיו בארה"ב. אם כי מה אכפת להם מה השעה, זה לא יום ההולדת שלהם. בסיבובים הקודמים היא הסתכלה עליו וחשבה עליו ברצינות, ועכשיו היא שוב הסתכלה עליו ברצינות אבל בלי לחשוב. משום מה היא לא הצליחה להניע את מערכת השיקולים שלה, ולדעת אם זה השעון המושלם מבחינה בטיחותית, כלכלית, בריאותית, ספורטיבית ואסתטית. עוד שיעול חנק את גרונה.

"אפשר לעזור לך, גברתי?" ניסה שוב המוכר את כוחו.

"לא", ענתה רלי. למעשה, הראש שלה בכלל לא קלט מה הוא שאל, רק פלט את המענה האוטומטי לכל שאלה שמתחילה ב"אפשר לעזור". היא ראתה איך המחוגים זזים בקצב אחיד, כשבמוחה גלגלי השיניים עומדים במקום.

"עוד כמה דקות אני נועל", עבר המוכר לטון תקיף יותר, אבל גם הוא לא עשה רושם על רלי. מה זה משנה, אני כבר נעולה.

כעבור כמה דקות היא יצאה מהחנות, עם שעון חדש ואולי טוב במיוחד, עטוף בעטיפת מתנה עם פתק החלפה. היא הייתה כבר בדרך הביתה, אבל הרגישה כאילו תקועה באותו מקום.

**

את החדרים הקודמים עמי פתח כמו חייל באימון מתקדם שפותח דלת של בית, בסריקה אחר חשוד. לא לחטוף כדור, לא לקבל צעקה מרלי שהוא הרס את כל ההפתעה. את חדר השינה הוא פתח כאילו הוא חייל באותה סיטואציה, אבל במילואים. בלי כל אמצעי זהירות, בלי לחשוב שיש סיכוי שרלי פרשה למיטה לפני שתים עשרה, עמי פשוט נכנס פנימה.

אפילו אבא דוב לא היה מופתע כל כך כשראה שמישהו ישן במיטה שלו.

השמיכה כיסתה אותה מכף רגל עד כמעט ראש, אבל שולי שמלתה, כחולים עם עיטור לבן, בצבצו החוצה והסגירו אותה. זו שתמיד עומדת על רגליים, שלעולם לא תיפול, שאיש לא יעצור אותה, קרסה.

עמי התיישב לצידה, והסיר את השמיכה במילימטר מעל פניה. פניה היו חיוורות. עמי תהה אם להזמין אמבולנס, או לנצל את העובדה שהיא רדומה כדי להביט בה כך עוד קצת. לא נורא, קרה לה בסך הכל מה שקורה לבני אדם, גם לאלה ששוכחים לפעמים שהם בני אדם – היא חולה.

השעה שמונה עברה כבר מזמן, אבל הפעם לא נשמעו הדים של חגיגות מבחוץ. עמי ניצל את השקט כדי להקשיב למחשבות של עצמו. היא באמת ישנה. כל אבריה שובתים לפחות למראית עין, כאילו הוטל עליהם סגר כללי. העיניים עצומות, הפה חתום, הידיים שמוטות. השיער הזהוב גולש על פני ראש בשביתה, כמו קניון שהאורות בו דלוקים אבל החנויות נעולות. הנשימות ופעימות הלב מעידות שבפנים המערכת עובדת, ישתבח שמו, אבל מבחוץ הכל סגור. בפועל, זו שתמיד בתפקוד מלא אינה מתפקדת כרגע כלל.

"אין יום הולדת", פלט פיה פתאום.

"מה?"

"אין יום הולדת", המשיך פיה, כמו דובר רשמי שנותר היחיד במשרד, כדי למסור הודעות בשם המערכת שהתפזרה. "אני גמורה. הכל מבוטל. לא הצלחתי לבחור מתנה, לא הצלחתי לקשט את הבית, בקושי אני מצליחה להניע את המערכות של עצמי. הכל קרס. אין יום הולדת".

אמנם לא עברו יותר מדי שנים מאז שנפגשו ונישאו, אבל לעמי היה נדמה כאילו הוא מחכה לרגע הזה 72 שנה. אף פעם הוא לא הציע לה לוותר על הטקס הזה, אבל ברגע שהאירוע הקבוע בוטל מאליו – ליבו של עמי החל לנתר. הוא רץ לרחוב, מצא מוכר פרחים, קנה עוד מתנה משלו, כתב ברכה מרגשת, הפעיל מוזיקה במקצב רגוע, טיגן צ'יפס במחבת ולבסוף עמד והתפלל, לבדו, שכל זה יצליח.

עמי נכנס לחדר עם ארוחת ערב בצלחת, פרחים והבלון היחיד שנשאר בו אוויר. מהבלון הכחול-לבן הוא שיחרר את אחיזתו, מה שאיפשר לו לנוע בחופשיות ברוח. רלי עדיין שכבה ללא נוע, כמו מבצר יפהפה ונעול, כמו עיר שכל פנסיה כבו פתאום. כמו ארץ אגדות שהופל עליה כישוף, ועכשיו היא רדומה, סגורה ומסוגרת.

רלי התעוררה ברגע הנכון, לפני שסיפור האהבה הזה יהפוך למשל שקוף מדי.

"זה לכבודי?" התפלאה.

"ברור".

 "אבל קרסתי. אני גמורה. אני לא מסוגלת לעשות שום דבר. ואני שיקרתי לך ושיקרתי לעצמי שאני יכולה הכל, אין שום סיבה להתגאות בי".

"נכון, אבל אני לא חוגג את יום ההולדת שלך כי אני חושב שאת יכולה לעשות הכל".

"אז למה?"

"פשוט, כי אני אוהב אותך".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: פלאש 90

ג'יבריל רג'וב לחמאס: "אנו קוראים למאבק משותף מול ישראל"

קרא עוד