חווית החולי בקורונה, זרה לנו, אנשי החירות. בני שנות האלפיים שיכולים להיות איפה שהם רוצים, בכל עת, לנסוע לכל מקום, לטוס, לקנות, לצאת ולבוא כרצונם. והנה, התרגשה עלינו ועל כל העולם מגפת הקורונה, ותוך זמן קצר ניטלה את החירות מידינו, גילינו כי חלינו, והוכנסנו לבידוד. תחילה התכנסות לחדר מבודד, ניתוק מהמשפחה ומהחברים, ואחר כך אישפוז במחלקה מבודדת– מחלקת קורונה בבית חולים.
בהמשך הגילוי, שכל המשפחה חולה וצריכה להיכנס להסתגרות ממושכת מאוד בבית (למעלה מחודש), ובתווך חג הפסח. מסוגרים ותלויים לגמרי בעזרה מבחוץ. נעזרים בשכנים טובי לב שיזרקו את הזבל, חברים מסורים שיקנו עבורנו מצרכים לפסח. ובהמשך, צבא אחיות ופראמדיקים שיטפלו בבדיקותינו בדרך הממושכת לשחרור. תלות מוחלטת, ואיבוד העצמאות שאנו כל כך מורגלים לה בחיי היום יום.
יש סיפור ישן ויפה של הסופרת רבקה אליצור על יעל ביום העצמאות: ילדה קטנה שמורדת בהשגחת הוריה בחגיגות ערב יום העצמאות והולכת לאיבוד, בחזרתה לביתה היא מצפה לנזיפה מצד הוריה, ותחת זאת מקבלת מחמאה על רצונה לעצמאות. מה המסר של הוריה של יעל לביתם? נראה, שבכל מצב עומדת לו לאדם היכולת לקבל אחריות על גורלו ועל המציאות הסובבת אותו, גם כשהתנאים מאתגרים מתמיד. עצמאות אינה רק מצב פיזי, אלא גם ולא פחות מכך יחס נפשי המשפיע על התמודדותו של האדם עם מצבו.
גם בימי הקורונה, השתדלנו לעשות ככל יכולתנו כדי לנהל את מצב נכון לגבי משפחתנו ולגבי סביבתנו: החל בהחלטה להיכנס לבידוד מרצון, כאשר החשש לחולי רק עלה כאפשרות רחוקה, דרך ההודעה על המחלה גם תוך הפרת קדושת השבת, כי פיקוח נפש דוחה שבת. ואחר כך בבית החולים, במחלקה בשותפות עם חולים נוספים, בסיוע במחלקת הקורונה המתנהלת בשלט רחוק.
אחר כך בחזרה הביתה, וכמו רבים אחרים, הקדשת מחשבה ומעשים לשמירת אווירה נעימה בבית ככל שניתן ומצב רוח אופטימי. בתוך הסגירות הגדולה, ובשכונה שרבים מחבריה היו מבודדים, ראינו את היוזמה האישית, החברתית, והקהילתית, במעשי חסד, ובעזרה הדדית, בשיחות עידוד וחיזוק, בשיעורים ובתפילות. עצמאות של המעשים הקטנים, הצומחת מבפנים ומקרינה כלפי אלו הנמצאים בפנים.
יחד עם זאת, לומדים להעריך את העצמאות הפשוטה, היום יומית, של הפרטים הקטנים, כדרך שאדם מברך ברכת 'מתיר אסורים' בכל בוקר, ושאר ברכות השחר, בהודאה על שאבריו פועלים. על הזכות לצאת החוצה ולראות עצים מלבלבים ולפגוש בני אדם. בתוך הסגר צומחת גם הענווה וההכרה, שהאדם הוא יצור שקיומו תלוי על בלימה, וחייו הם חסד מתמשך מאת ריבונו של עולם, ועליו לשמוח ולהודות על עצמאותו. זכות זו מטילה את החובה לבחור ולהתנהג כראוי- בינו לבין עצמו וסביבתו ובעמידתו לפני ריבונו של עולם.
יום העצמאות הבודד והמוזר השנה, מלווה תחושה פנימית עמוקה, שגם הדור שלנו–הנחשב דור מפונק, שקיבל הרבה מן המוכן ולא היה צריך להיאבק על עצמאותה של המדינה כמו הוריו, גם הדור הזה יודע מהי מסירות, מהי התמודדות עם אתגר קשה ולא מוכר, ומהי היחלצות ממיצר. יש עוד דרך לפנינו ביציאה מהמשבר הזה. אך הדרך שבה נתייחס לכך היא זו שבכוחה להצמיח אותנו מתוך המשבר, ולצאת מחוזקים יותר ובעלי ענווה, ולגלות ולבנות עוד נדבך של עצמאות.