"אני רוצה להוציא רישיון!" הצהרתי חגיגית במטבח הקטן בשעת ערב שקטה. זה ממש חשוב לי. במוחי עלו תמונות של תחנות אוטובוס מהבילות בחום הקיצי של מרכז הארץ, הצצות תכופות בשעון, דוחק, המולה וריח זיעה בשיאו של הקיץ.
"ממש לא!" הוא פסק. נחרץ ולא משתמע לשני פנים. "את לא צריכה שום רישיון, אני לוקח אותך תמיד לאן שאת צריכה. בשביל זה יש לי רישיון ורכב". "רק זה חסר לי עכשיו", מלמל לעצמו. שתתחילי להסתובב על הכבישים לבקר את אחיות שלך ואת אמא שלך ותבזבזי את הזמן שלך בשטויות..
יותר לא העליתי את הנושא. התפקיד שלי בבית היה ברור - נושאת כליו ועושה רצונו. ותו לא.
בגיל 25, אמא לארבעה ילדים, וללא שמץ של מושג איך מתנהלים בעולם. לא יודעת לשלם חשבונות או לחתום על צ'קים, לא יודעת להשתמש באתר של הבנק לביצוע פעולות, ואפילו לא איך מזמינים בלון גז כשנגמר הישן. קלולס. תלותית לחלוטין. ולא שלא יכלתי, הוא פשוט לא איפשר.. אם תישארי קטנה, הוא יישאר גדול.
עברו להן 7 שנות תלות, אלימות ומרירות, עד לאותו רגע שבו מצאתי את עצמי חבולה וכואבת עם זרוע שחורה מחבורות אגרופים על הרצפה. אותו הרגע שבו החלטתי בהכרה מעורפלת, שלא עוד. זה נגמר. סיימתי להיות שק חבטות. זה לא מגיע לי. לא מגיע לאף אחד. לאף אחת!
ברחתי. חייתי שנה במקלט לנשים מוכות של עמותת 'בת מלך', שם מצאתי שקט לנפשי הפצועה, ומרחב נשימה, הזדמנות לאיסוף עצמי והתארגנות לקראת התחלה חדשה. נשאתי מבט אל עבר עתיד שאולי צופן בחובו איזה טוב. גם לי.
לאורך אותה תקופה מרה שבה איבדתי הכל, גם את בני הקטן, התנגנה בראשי מנגינה נוספת לצד מנגינות הייאוש, העצבות והאובדן. מנגינה אחרת, עקבית, נחושה. מנגינה שאומרת חיי! בדמייך חיי!! צאי לעולם, את יכולה! יש לך את הכח! החיים מתוקים, רק תטעמי! ואם את לא יודעת, אין דבר. את הכל את תלמדי! עלתה המנגינה מנבכי נשמתי, הציפה ועטפה והדפה את כל המנגינות האחרות, אלה הנוגות השקטות, המייאשות, המפחידות.
קיצורו של דבר, אותה מנגינה עיקשת עשתה את שלה. צעד צעד, שלב אחר שלב יצאתי מהפחד והתלות אל עבר העצמאות שלי. הדרך הייתה להציב יעדים קטנים וברי השגה. קודם לחפש עבודה, עוד במהלך השהות במקלט, אחר כך להתמיד בה, אחר כך למצוא דירה, ללמוד להוציא פנקס צ'קים מהבנק, לחפש רהיטים ביד 2 ואחר כך הובלה, למצוא לילדים מוסדות חינוך בקרבת הדירה החדשה, כל צעד שהושג מילא את הלב בשמחה ובהקלה. ניצחתי את הפחדים ואת חוסר האונים, ניגנתי לעצמי את המנגינה שלי: אני חזקה, ויכולה, אני גדולה.
היום אני מתפרנסת יפה ממקצוע מכובד, מגדלת את ילדיי בכבוד, ולא חסר להם דבר. וכל הזמן לומדת עוד ומשכללת את כישוריי, הטיפוס לעולם אינו פוסק וכל פעם יש פסגה חדשה לכבוש. ממש כמו ארץ שפרקה עולם של שליטים אכזרים והפכה למדינה אוטונומית ומשגשגת, כאילו פרקתי אני מעליי את עולו של הכובש, ויצאתי לחיים עצמאיים כאשה חזקה ומצליחה. ואותה מנגינה מעצימה ממשיכה להתנגן תמיד בנשמתי ונותנת לי כח.
אנא מכם, אמצו את המנגינה אליכם, כי כמו שהיא שלי - היא שלכם. אל תהיו תלויים לעולם באף אדם בשר ודם, אך ורק באלוקים, וצאו לעצמאות, נצחו את עצמכם, נצחו את הפחדים! העפילו אל פסגות חדשות! כי אתם יכולים!
לפניות לקו החירום של בת מלך חייגי: 1-800-292-333 או צרי קשר באתר.