רנה,
לעולם לא אשכח את יום השישי הארור הזה. כ"ב אב תשע"ט, את התאריך הזה בוודאות לא אשכח לעולם.
אותו בוקר התעוררתי בשעה 10:00 ועם קימתי, קיבלתי התראה על פיצוץ שנשמע סמוך לדולב. די נלחצתי. באתי לאמא ואמרתי לה שהיה פיצוץ. הרגשתי. פשוט הרגשתי.
אומרים שעל רגשות לא מערערים, והרגשה זו הרגשה נכון? ואכן ההרגשה לא טועה.
בשעה 12:57 תוך כדי הניקיונות לקראת שבת, בדיוק באותה בשעה הצצתי בפלאפון וראיתי הודעה מהאולפנא, היה לי מוזר לקבל הודעה מהאולפנא, מה פתאום הם שולחים לנו הודעה בחופש?
הרגשתי פשוט הרגשתי.
אך בתוך תוכי הדחקתי.
לא רציתי לתת להרגשה הזאת מקום, לא פתחתי לה דלת. נעלתי חזק חזק שלא תיכנס.
ההודעה התחילה כך- "ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך..." ואז בום. נפלה עליי הידיעה. עיניי רצות לראות את השם, רק מה השם לעזאזל. מי הקורבן??
בתוך ליבי תפילות, רק שזה לא מישהו שאני מכירה, אך ההרגשה לא טעתה, אם הרגשתי אז הרגשתי. ואכן זו היית את שכתובה בשחור על גבי לבן- רנה שנרב יחד עם צירוף המילים המוזר הזה- ה' יקום דמה ? מה? מה? מה?
רצתי לאמא, הרגשתי שכל הדם שלי אוזל לי מהגוף באותם רגעים והתחלתי לצרוח, לבכות ולבכות ולבכות.
הלב מסרב להאמין,
הראש מסרב לקבל.
ואז התחיל סרט, וואחד סרט אחד גדול שהולך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
תמיד יום הזיכרון היה עבורי יום לא כ"כ פשוט, לזכור את כל מי שהקריב את חייו למען המדינה שלנו, מי שנפל, מי שנפגע באדמה זו-
על ארץ ישראל
על מנת לשמור עלינו.
תמיד חיפשתי משהו מיוחד לזכור שירגיש קרוב אליי, אז בכל פעם חשבתי על דניאל ואריאל אחיי שאיבדו את חבריהם בפיגוע ב"מרכז הרב" שהיה בר"ח אדר תשס"ח.
ותמיד חשבתי על אריאל אחי שב"ה ניצל מהתופת הנוראית.
ופתאום, בום. זה מגיע אליי.
כמעט הכי קרוב שיש. אבל קרוב קרוב. קרוב מספיק כדי שזה יהיה כ"כ כואב וחודר כמו סכין לתוך הלב.
הלב פשוט עובר טלטלה נוראית, מין רכבת הרים משוגעת כזו שמצד אחד ממשיכה בחיים, אך מצד שני, יש פה אובדן לא פשוט בכלל, אובדן של חברה, ולא סתם חברה. חברה לנסיעות בקו 40, חברה לפנימייה, חברה לחדרים קרובים.
אצל רנה לא היו "מעמדות" של חברות, עם רנה היה מספיק הקליק הראשוני והיא תדבר איתך כאילו את החברה הכי טובה שלה. ובאמת הרגשתי כך.
ההליכות מהתחנה שבה היינו יורדות עד לאולפנא, תמיד היא ניסתה ליצור שיח, למרות שהיינו מכיתות שונות, היינו הולכות ומדברות יחד. היה לה כ"כ חשוב הביחד, בשמחה, לתת הרגשה טובה, להשרות נינוחות ואהבה. ותמיד היה על מה לדבר, תמיד.
רנה, תמיד הקרין ממך אור, אבל אמיתי. לא כמו כל הקלישאות הללו. אמיתי אמיתי.
לא היה קשה לפספס אותך, היית יפה, פשוט יפה.
מנסה לדלות מהמוח שלי זיכרונות יחד איתך או ממך.
את אבידה כ"כ גדולה לעולם.
היה חשוב לי מאוד שיהיה לך חלק משמעותי בהכתרה, למרות שהכתרה זה אירוע משמח, היה ברור לי שאת פשוט חייבת להיות שם, ההכתרה חייבת להתקיים יחד איתך, שתהיי איתנו חלק משמעותי וגדול כ"כ.
בטוחה שהיית נותנת את ה100% שלך בהכנות להכתרה, באירועי האדר ובהכתרה עצמה. כמו שנתת מעצמך עד יומך האחרון למען השכבה
למרות שזה מעצבן לקחת אחריות שקשורה לאולפנא- לשכבה ולהתעסק בה בחופש, לקחת את האחריות על החולצות "שמיניסט" שהוצאנו לתחילת שנה. את היית שם ב100%, היה לך חשוב שלכל בת ובת יהיה מקום להגיד את דעתה, ושלכל בת ובת יקשיבו. כזו היית, אכפתית לכולם.
רנה, לימדת אותי, שצריך לדעת להעריך את מה שיש לנו בידיים, לא לזלזל, לא להמעיט.
גם בדברים הקטנים.
אם עכשיו אני עם המשפחה אז הכי להיות שם שיש, ואם אני עם החברות או בלימודים פשוט להיות נוכח ברגע.
כי הרגעים הללו יכולים פשוט ללכת, ואנו נאבד אותם, ונפספס ובסוף נצטער על כך שלא היינו, פשוט לא היינו.
בואו לא נפספס, בואו לא נאבד את מה שיש לנו בידיים, את מה שהקב"ה העניק לנו. למרות הסחות הדעת שיש, למרות הקשיים- בואו נעריך. ופשוט נהיה. לא יותר מידיי.
שנדע להעריך את הרגעים הקטנים. את הרגעים הגדולים. בואו ננצור את הרגע.
ננצור, נזכור ולעולם לא נשכח.
רנה שלי, תודה על מה שנתת לי, לנו. על מה שאנחנו קיבלנו.
תודה על 17 שנים שנתת מעצמך לעולם.
לעולם אבל לעולם לא אשכח ולא נשכח.
צביה שטאובר, אולפנת הרב בהרן . חברתה של רנה שנרב היד
צפו במכתבים נוספים מהפרוייקט "מאז שהלכת"