סגור
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל

"הצבא היה השליחות שלך והאהבה הענקית שלך והכל בשקט ובצניעות שאיפיינו אותך"

בכ"ח שבט תשנ"ז 4.2.1997, נפל סא"ל משה מועלם באסון המסוקים. שולי מועלם כותבת: "23 שנים ואנו בוחרים מתוך הכאב למצוא בתוכנו שקט, לשמור על מי שאנחנו, לצמוח ולהתקדם בלי הפסקה"

שולי מועלם
ג באייר התשפ
,
27 באפריל, 2020 19:03
משה מועלם

משה מועלםצילום: באדיבות המשפחה

מועלם אהובי, 
23 שנים מאז הלילה הקשה בו איבדנו אותך
23 שנים שהן נצח !

אני חוזרת לתדהמה. לזעזוע, לחוסר האונים, להלם שהיכה בנו הרבה לפני שהבנו את גודל האסון הפרטי והלאומי, הרבה לפני שידענו שחיינו משתנים ולעולם לא ישובו למה שהיו קודם.

ההלם שאיפשר בשעות הראשונות לתפקד על אוטומט, שהגן עלינו, שלא נתן ללב להישבר לרסיסים.

ההלם שאיפשר לי להסביר לנעם וניצן שאבא מת, לא יחזור, שתמיד הוא יהיה אבא שלנו, שתמיד נוכל לדבר איתו ולדעת בלב מה הוא היה עונה לנו גם בלי שנשמע את קולו. כמה תום ותמימות היו בשיחה הזו, אי של שקט בתוך הרעש הבלתי נתפס שהדהד על פני הארץ כולה, משאר ישוב עד באר שבע.
רעש המסוקים, רעש ההתנגשות וההתרסקות, רעש הסירנות של עשרות אמבולנסים שעמדו ללא יכולת להושיט עזרה, רעש החיילים המחלצים, רעש הזעקות בבתי הנופלים, ובתוך הרעש שקט , כמו אליהו בכרמל :

"ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה’
ואחר הרעש אש, לא באש ה’
ואחר האש, קול דממה דקה"
רוח
רעש
אש
ה’.

23 שנים ואני מבקשת להחזיר את כולנו לנבואת ישעיהו בהפטרה של פרשת יתרו, השבת הצמודה לאסון.

”וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר: אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ, וָאֹמַר: הִנְנִי, שְׁלָחֵנִי" – 23 שנים שהידיעה הברורה שמקננת בכולנו, ונותנת לנו הרבה כח, היא הידיעה שנפלת במקום שהיה בשבילך שלם.

הצבא היה השליחות שלך והאהבה הענקית שלך. האנשים, המשימות, המקצועיות, המסירות והמצויינות , והכל בשקט ובצניעות שאיפיינו אותך, ובחיוך הביישני שנסוך היה תמיד על פניך והאיר לכל אדם שפגש אותך את יומו.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְשַׁעְיָהוּ: צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס" – 23 שנים מאז פרצו אל חיינו צמד המילים "שאר ישוב" שתמיד יתחברו אל אסון המסוקים .

שאר ישוב של אסון , של אש להבה, של מספר בלתי נתפס – 73 חללים, של מוות.
שאר ישוב של אנשים שהם מלח הארץ שנושאים איתנו 23 שנים את כאב האובדן ומשא הזכרון.
שאר ישוב של הנצחה, מים זורמים, פרחים ועצים שחזרו ללבלב אחרי שנשרו עד כלות, של חיים.

"וְאָמַרְתָּ אֵלָיוהִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט, אַל תִּירָא, וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה" – 23 שנים לשני זנבות האודים העשנים שהכניסו לחיינו געגועים בלתי פוסקים, כאב וצער שהולכים ומתגברים עם השנים, ותחושת החמצה איזה עוד דברים מופלאים יכולת לעשות כאן איתנו.

23 שנים ואנו בוחרים מתוך הכאב למצוא בתוכנו שקט, לשמור על מי שאנחנו, לצמוח ולהתקדם בלי הפסקה כל אחד ואחת במקום שלו – האישי, המשפחתי, הקהילתי והלאומי.

23 שנים שליבנו שבור אך אין בו פחד ממשימות החיים השוטפים. אנחנו לא נבהלים מנפילות כיוון שהדרך שלנו עולה כל הזמן אל האור אל הטוב.

מועלם אהובי, 23 שנים .

"כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ - אֵל גִּבּוֹר - אֲבִי עַדשַׂר שָׁלוֹם" – שבוע לפני האזכרה שלך בן ניתן לנו והמשרה על שכמו היא להמשיך את שרשרת הדורות שלך. בברית המילה של יובל אריה בנם  של נעם ויונתן, הרגשתי באמת את משמעות הפסוק "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי". דם מותך מתערבב בדם החיים החדשים שזכינו לקבל .

לא יאומן איך נעם, ילדה בת חמש וחצי, צומחת וגדלה ויולדת את בנה השני. אישה, רעיה ואמא עם חיים מלאים, מקצועיים ואישיים, משפחה וחברים.

לא יאומן איך ניצן, ילדה בת שנתיים ועשרה חודשים סיימה בעצם הימים האלה תואר ראשון בפסיכולוגיה ומחשבת ישראל, פעילה ומתנדבת ללא הפסקה , ובונה עם בעלה את ביתם ביישוב חדש בארץ ישראל.

יובל אריה , מצטרף לאורי משה, למעיין חיים ולהלל חביב , והמשרה שעל שכמם היא להמשיך יחד עם כולנו, המשפחה והחברים, את משא הזכרון והחיים ולהעביר את לפיד חייך ומותך לדורות הבאים.

 

צפו במכתבים נוספים מהפרוייקט "מאז שהלכת"

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

טסים לאומן? לא השנה. למצולמים אין קשר לכתבה צילום: פלאש 90

ראש המל"ל: נמנע את הרכבת האווירית לאומן לקראת ראש השנה

קרא עוד