מכתב לגלעד,
גלעדי,
יום הזיכרון תש"פ, 2020. איזה יום זיכרון מוזר שזה, המשבר האישי חוסה בצל משבר עולמי שלא חווית ולא חווינו כמוהו. לא משנה כמה המשבר העולמי גדול, החוסר שלך לעולם לא מתגמד ולא קטן.
16 שנים חלפו גלעדי, מאז שאתה לא כאן. 16 שנים שמרגישות כמו חיים שלמים. 16 שנים שההורים שלנו מרימים את הראש בגאווה כל בוקר, לא משנה כמה זה קשה, קמים ופועלים למען שמך וזכרך, חיים וזוכרים, מצליחים להמשיך בהרמוניה של כאב ושמחה.
לכאורה יש לנו יומיים בשנה שהם יומיים שלך – יום הזיכרון והאזכרה שלך בסוכות – אבל האמת היא שכל יום הוא יום שלך. זה כבר טבוע בי כל כך, שזה חלק מהגוף שלי, מהנשימה שלי ומהלב שלי.
ביומיים האלו, כמעט כל שנה מאז שאתה לא פה אני כותבת לך, לפעמים סתם למגירה, כותבת את מה שאני מרגישה, את החוסר שלך ואת התחושות שלי, איך יש ימים שאני עוצרת רגע, וחושבת לי עליך, מוציאה את דמותך מהלב שלי ושמה אותך לפניי כמו בהולוגרמה, ומסתכלת עליך, ומסתכלת עליי, ומרגישה את הכאב שצורב, מתובל בהרגשת פספוס והחמצה ענקית.
השנה אני רוצה לספר לך, עלינו, עליי ועליך, על מה היה ומה יכול היה להיות.
אתה מבין גלעדי, לא ידעתי להעריך הרבה דברים, לא ידעתי להוקיר דברים קטנים, כמו שאני יודעת עכשיו.
להוקיר רגע של חיוך, החלפה של מבט של אחים שמבינים אחד את השני, משחק שש-בש בשבת בבוקר, ריב על מי קורא איזה חלק של העיתון ראשון, הליכה משותפת ברחוב, חיבוק פשוט בין אחים.
אני חושבת שהתכונה המשותפת הבולטת לשנינו היא שלוקח לנו זמן להבשיל. כמה כואב לי שלא הבשלנו ביחד לעולם המבוגרים, שאנחנו לא חולקים עצות הוריות, בדיחות פנימיות, דעות פוליטיות ודיונים היסטוריים.
הכי כואב לי שאתה לא התבגרת, שלא התבגרנו ביחד. שלא חווינו חוויות, שהטיול האחרון המשותף שלנו היה הטיול המשפחתי לפני הגיוס שלך, שעד היום אבא קורא לו "הטיול הגדול", למרות שהיו טיולים אחרים אחרייך. שלא יצרנו זיכרונות חדשים, עם האחיינים והאחייניות שלך, ועם הילדים שיכלו להיות לך. שלא התקדמנו יחד עם העולם, שלא עשינו שיחות ווידיאו, שלא שיתפתי אותך בהחלטות ובשינויים שלי בחיים.
שלא למדנו ביחד את המשמעות של משפחה. של לא לקחת מאליו דברים שקיימים, לעצור כל בוקר ולהודות על מה שיש מאיפה שבאנו.
כמה מפוספס העולם הזה בלעדייך. כמה מפוספס העולם שלי בלעדייך.
אוהבת המון, אחותך רעות
צפו במכתבים נוספים מהפרוייקט "מאז שהלכת"