אין דבר כזה להכניס שבת בזמן. תמיד יהיה משהו ברגע האחרון שנכנס לתוך היום הקצר הזה, יום השישי. מרגישה איך הזמן מתעתע בי. אבל ביום השישי המדובר, אני נחושה. רצה בין הסירים, כבדה, הבטן כבר נמתחת קדימה שומרת מקום חם לעוברית שבפנים. חם בבית. מאד חם ואני פותחת חלון מאובק לתוך סמטה צרה. נוף של כיפת הזהב מצד אחד ושל הקברים שיורדים לכיווני מהר הזיתים בצד השני.
עד שהוא יחזור הכל יהיה כאן פיקס. מפה לבנה על השולחן. שופכת שוב מים על הרצפה למרות שהיא כבר נקייה. דפיקות בדלת, זה בועז. שמעת? קרה משהו בעזה. יש בלאגן, שכן שלי נפגע אני חושב, יש שמועות. אוי לא רוצה עוד לשמוע כלום על המבצע הזה. יודעת שנשארו רק עוד כמה ימים לעבור עד היום של חורבן הבית, היום המקולל שתמיד קורה בו משהו רע. יש לי ידיעה פנימית עמוקה שברגע שהוא יגיע, ברגע שנהיה אחריו. בניה יחזור. אני לא שומעת חדשות. אני מכריזה. הלוואי שלא קרה משהו מיוחד. די אנחנו בסוף. לא שומעת כלום. אפילו לא שומעת מוזיקה. רק מתעסקת בפרטים הקטנים של החיים.
איפה אחיך משרת, בועז שואל ואני כמו תמיד מגמגמת, גולני, גבעתי לא יודעת בדיוק. תמיד יוסף כאן כדי לספר לי מה האחים שלי עושים בצבא. ועכשיו הוא מתעכב, אין לי מושג למה אבל לא ממש אכפת לי כי זה נותן לי הזדמנות לתקתק כאן את הבית לפרטי פרטים. הפעם נכניס שבת בזמן. אני סגורה על זה. מעבירה את האוכל לתבניות צרות, מכסה בנייר כסף שתמיד נחתך עקום ומעצבן, שוטפת את הסירים, הכיורים נקיים והתינוקת שלי זוחלת סביבי, רק לה קניתי שמלה לחתונה שלו, לעצמי אני מחכה שיעברו תשעת הימים הארורים האלה שיעבור יום החורבן. אחרי זה תהיה שמלה בשבילי, יהיו בגדים חדשים ליוסף. רק לה קניתי, למרות שהיא זוחלת. יש לה בדיוק שלושה שבועות, משהו כזה אני לא מחזיקה ראש על התאריך המדויק, מחכה שייגמר כבר הכל.
ואז היא חייבת כבר ללכת כי אי אפשר לזחול עם שמלה. ליבי, בואי אלי, אני מושיטה לה ידיים ואחרי שני צעדים עוזבת, נותנת לה הזדמנות להמשיך אבל היא נוחתת בכבדות על הרצפה. לא מוכנה לעסקה. הלוואי כבר תלכי. מה אכפת לך? יש לך שמלה לבנה מהממת. את לא רוצה להיות שושבינה? לא. היא לא רוצה. אולי עוד מעט היא תרצה. בינתיים עוזבת אותה. מסתובב גאה בבית המצוחצח. יש בו אור. מתה שיוסף יחזור תמיד אנחנו על הרגע האחרון עם כניסת שבת והפעם זה אחרת, עושה לי טוב בלב. הייתי צריכה את הרוגע הזה שיזרום לי קצת בדם יהפוך את הבהלה שזורמת שם לשקט. יש זמן לקפה.
עמותת "האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017 על ידי אליסף פרץ, אחיו של סגן אוריאל פרץ ז''ל ורס"ן אלירז פרץ ז''ל יחד עם נוי פרי, אחותו של סמ"ר טל יפרח ז''ל יחד עם אחים שכולים ומתנדבים, מתוך רצון לבנות בית ושייכות, מקום ובמה לקהילת האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל, מכל גווני החברה הישראלית.