כותבים לנופלים "ברית אחים לנשק וחברות שתישאר לתמיד"

פסענו לאט, האנשים סגרו עלי משני צידי ומאחורי. עוד מעט יסתיים הכול וניסע הבייתה, אולם
ככל שהתקרבנו לשער היציאה הלך המחנק וגבר והייתי חייב לחלץ את עצמי.
"חכו לי פה, אני מיד חוזר", אמרתי לאמא. "נחכה לך ליד הברזייה", היא השיבה פזורת נפש.

ידה התרוממה והחוותה בכיוון שער הברזל אליו התקרבנו, ורק כעת התבהרה ראייתי,
והבחנתי בברזיית המים העגולה שעמדה מצידו הימני. עדיין לא החשיך אבל כבר פלשו פסים
אפורים אל השמים הבהירים, מעמיקים את הגוון השחור של השערים, מאדימים את הלבנים
החומות-אדומות של גדר בית הקברות הצבאי, מחלישים את הבוהק המתכתי של ברזי המים;
צמא כבד התעורר בי.

ההמולה שעלתה מהאנשים שפסעו בעקבותינו, אפילו שדברו בקול נמוך, פלטה אותי מתוכם.
הסתובבתי לאחור ופילסתי לי דרך דרכם, למרות שהיה פשוט יותר להמשיך קדימה דרך
המשטח הריק לכיוון הברזייה, לאפשר לעצמי כמה לגימות ואז לעקוף אותם מהצד; אולם לא
הרגשתי שאני ראוי להרוות את צימאוני.

"זה הוא, האח," שמעתי מלמול. "נו נו," ענה קול אחר. לא התעכבתי, יצאתי מתוך השורה,
התרחקתי ממנה, בחרתי לי דרך מקבילה והלכתי בה בכיוון ההפוך. עברתי מתחת לשלושה
עמודי דגלים גבוהים שהיו צבועים בלבן, חציתי רחבת מצעדים ומשטח דשא; כשכל הזמן מימין
לי המשיך הטור האנושי להתקדם באיטיות בכיוון הנגדי. הוא היה ארוך - לא שיערתי לעצמי
כמה אנשים הגיעו לטקס של סיום השבעה - לקראת סופו התדלדלה סמיכותו, פערים נפערו בין
מקבצי האנשים וממש בסוף במנותק מהשאר, צעדו לאיטם כמה חיילים. הסתכלתי לא-
הסתכלתי עליהם, צבע הזית של בגדיהם צרב את ראייתי, אחד מהם ניתק מהקבוצה ופנה
לכיוון שלי.

החייל החל לחצות בקו אלכסוני את המדשאה שהפרידה ביננו, מדלג בצעדים רחבים שנראו לי
מוכרים, מאוד מוכרים. האם באמת אלי הוא בא? לא הייתי בטוח בכך עד שהגיע לאמצע
הדרך, מתקדם במהירות, ומשם, ככל שהתקרב, הלכה ונבלמה תנועתו; העולם שסביבנו נכנס
להילוך איטי.

גם נעלי הצבא האדומות שלרגליו האטו. רק לפני כמה ימים, הן נחו מתחת למיטה שלו,
שעמדה בחדר הילדים בניצב למיטה שלי. מצוחצחות ומבריקות, אחרי שהוא ואבא פרשו
בקפידה את נייר העיתון הישן על רצפת המרפסת של הסלון, כדי לא להכתים אותה שאמא לא
תתרגז. הם ישבו בנחת ופטפטו, לוגמים סודה של סיפולוקס שתמיד דקרה לי בחיך ולא הבנתי
מה הטעם לשתות אותה, מעבירים מברשת לחה על נעל.

כעת זרועותיו. עולות ויורדות תוך כדי הליכה, ושריריהן מאיימים לבתק את בד השרוולים
שקופל כלפי מעלה. מי הולך עם שרוולים מקופלים בחורף? הבוקר דרשה אמא שאלבש סוודר
מתחת למעיל, ומאז, בכל פעם שהורדתי את מבטי, גיליתי שאצבעותיי הימניות ממוללות את
קצהו התחתון, אפילו שאמא אמרה לי יותר מפעם אחת "תפסיק, ככה רק תקלקל את
הריצ'רץ'."

כעת כנפי הצניחה. הולכות ומתחדדות בצידו השמאלי של החזה, ככל שהוא מתקרב, וכעת
מתחתן, בינן לבין כיס החולצה, מתבהרות כנפי סיירת-אגוז שהן קטנות יותר: קרני האיל
הצפוני נפרשות הצידה ולמעלה, כשבמרכזן ניצבים שלושה עלי כותרת של חבצלת, שמסמלים
פעולות סודיות של מודיעין מעבר לקווי האויב; איני צריך להסתכל בסמל כדי לדעת את פרטיו,
הם חקוקים בי. פעם בשלושה שבועות, הוא היה מגיע לחופשת סוף שבוע קצרה - כל כל
התגעגעתי אליו כשהיה בצבא, עד שהייתי מתגנב בלילה לישון במיטה שלו - ואמא הייתה תולה על המפתח של דלת ארון הבגדים שלנו, את החולצה המגוהצת עם אותם הכנפיים, שניים, אבל לא עם אותן הדרגות. כי לאחי דובי יש רק פס אחד, ולקצין העומד כעת לידי, ומניח כף יד ענקית על כתפי, שניים.

הבטתי בפניו בפעם הראשונה וזיהיתי אותו, אפילו שעדיין לא דיברנו, אף פעם לא דיברנו
קודם. כשביקר את ההורים לפני כמה ימים, הוא ישב בסלון עם המבוגרים, ואני הייתי בחדר
שלי, משחק עם עצמי בג'ולות שפיזרתי על השטיח האדום, מביט מבעד לדלת הפתוחה
באנשים שנכנסו ויצאו מהדירה. רובם אפילו לא הבחינו בי, אבל אני הבחנתי בהם. איך קוראים
לו? ניסיתי להיזכר, אולם שמו היה מטושטש בזיכרוני. דמותו התנשאה מעלי ענקית וחסונה,
והוא העביר את כף ידו הגדולה אל כתפי הנגדית בחצי חיבוק. "בא",  אמר, וכף ידו חמימה
ותומכת, ואני סימנתי בזיכרוני את המקום בו נפגשנו: כן, כאן זה קרה; על השביל שבין
המדשאה לקבר הארוך והמוזר שעליו מפוזרות שתי שורות של מצבות נמוכות ללא הפרדה
ביניהן.

פנינו ללכת. זרועו שעל כתפי הובילה אותי, למרות שדאג להתקדם כך, שתמיד יהיה קצת
מאחורי. באופן מפתיע הפכה כף ידו לקלילה תוך כדי תנועה, ויחד עם זאת לא הרפתה
אחיזתה, אפילו לא לרגע, מכוונת אותי בתנועת אצבעות עדינה, מורה לי היכן להמשיך ישר,
ואיפה לפנות; וכבר, דיי מהר, הגענו לקבר הצעיר. בן שבוע, לא יותר.

נעמדנו בגבו, קרובים לאבן המצבה שזה עתה נחשפה. מעברה השני, בריבוע הקבר עצמו
המתוחם באבן ירושלמית, הייתה אדמה כהה ותחוחה; שלא כמו בקברים הוותיקים על פניהם
עברנו בדרך לכאן, שבהם כבר קבעה לה אחיזה צמחיה ירוקה עם עלים רחבים, שהיא
סטנדרטית בבתי קברות צבאיים. זרי פרחים גדשו את הקבר שלנו, ואני הסתכלתי על האותיות
ההפוכות חסרות הפשר, ולא הוצאתי הגה מהפה. לא ידעתי מה להגיד לקצין, שהרים כעת את
ידו מכתפי ולופף בעדינות את עורפי, בעיקר עם הבוהן והאמה. בדיוק ככה אחי היה אוחז
בעורפי כשהיינו הולכים ברחוב, כן זה מה שעלי לומר לו, אך לא עלה בידי. לא רק שהמילים לא
יצאו לי מהפה, גם מקורם נסתם. היכולת לגבש צלילים, כל צליל שהוא, נמחקה, ואני
התביישתי בכך, התביישתי בעצמי; תהיה אמיץ כמו אחיך, נו, תגיד לו כבר; ולא יכולתי. שוב
עברתי על פני האותיות השקועות שנחרטו בשיש הלבן ונצבעו בצבע חקי של צבא, מזהה אותן
כעת, אחת אחת בנפרד, מצליח לצרף אותן לשם ולתאריך ולתיאור קצר, ועדיין לא האמנתי.
כמה שספרו לי לא האמנתי. ההורים הציעו שלא אגיע ללויה, כך שלא ראיתי איך טומנים את
גופו בקרקע, ואולי בגלל זה אף פעם לא באמת אאמין.

עומדים כך, שנינו. עטופים בשתיקה. כמה ציפורים חצו במרחק את השמים, סתם ציפורים
אפורות, לא ניסיתי אפילו לזהות את מינן. הייתי בן 11, עדיין לא גבהתי. הייתי נמוך ושמנמן,
ובקיץ נשרפתי מהשמש, והחוסן של הגוף הגדול והשרירי שלידי, הסתער עלי בעוצמה. יותר
מכל רציתי להיות גדול וחזק ושחום כמוהו, וכעת נזכרתי כמה קינאתי בו וכמה התרגזתי עליו
כשהופיע בחיינו לפני כמה חודשים, אפילו כשם בלבד. דירהלי פה, דירהלי שם. כן, זה השם
שלו. דובי לא הפסיק להתלהב ממנו, ופעם אחת דיבר אתו בטלפון שיחה ארוכה כל כך, עד
ששכח שהבטיח לי שנרד למטה לשחק בכדור-רגל שהביא לי מהשקם בבית החיל בקרית
שמונה. ואני רציתי להגיד לו, עזוב דירה-לי, מה עם אח-לי? אבל שתקתי כי הוא צחק והתלהב
תוך כדי דיבור - אחי הגדול, היחיד, היה מהמתלהבים, ואני הוקסמתי. הוא סיים את השיחה
והיה חייב לצאת מהבית לפגוש את דיצה, החברה שלו, ולא יצא לנו לשחק, וכבר לא הייתה
הזדמנות נוספת.

"בא", אמר דירהלי ברכות שנגדה את כל מהותו הפיזית, "אבא ואמא מחכים". ידו ירדה מעורפי
לכתפי, פנינו לחזור ואני הרגשתי איך אני נקשר אליו. כעת התבהר בזיכרוני גם שמו הפרטי,
יוסי. יוסי דירהלי, כן, עכשיו אני יכול להעלות את שמו המלא והוא מתגלגל על שפתי ללא קול.
לרגע הסטתי את מבטי הצידה מתוך פיזור דעת, וראיתי שהחלקה שלנו היא החלקה האחרונה,
ושמאחוריה, ומצידה הימני, יש רק שדה טרשים אחד גדול שעדיין לא חולק לחלקות; ויתמלא

במהירות אחרי מלחמת יום הכיפורים. ולא שמתי לב לכך שדוד טוביה - אח של אבא, הדוד
הקסום מאמריקה שבא לשבעה, שכנראה ראה איך נפגשנו ועקב אחרינו; נעמד במרחק של
כמה שורות קברים מאיתנו עם המצלמה המשוכללת שלו מאמריקה שהיה לה זום. לאף אחד
בשכונה לא הייתה מצלמה עם זום. הוא לחץ על ההדק. קליק.

הדוד טוביה אהב לצלם, הוא כל הזמן צילם. וההורים אמרו: אוף, אוף, כמה שהוא נהיה
אמריקאי עם השנים, כל הזמן הוא מצלם; איך אפשר להיות מחובר למה שקורה סביבך
כשאתה כל הזמן מביט דרך העדשה?

חזרנו במסלול בו באנו, כשידו נחה על כתפי. עם כל צעד הלך והתחזק הקשר הדמום שביננו,
והברית האילמת הלכה ונחתמה. ברית אחים-לנשק, חברות שתישאר לתמיד. כך ביקשתי
בליבי: לתמיד.

כל כך חסון היה, עד שאף כאב לא יוכל לו. וכשהלכתי כך לידו, הרגשתי כל כך חלש מולו, ובו
בזמן גם חזק, כי משהו מעוצמתו חלחל אלי. וכבר ראינו מרחוק את ההורים, עומדים ליד
הברזייה. אמא רכנה קדימה, מדליקה סגריה חדשה בבדל של קודמתה. כך נהגה כל השבוע
האחרון וכך תמשיך מעכשיו והלאה, שתי קופסאות ליום, לפחות.

בדיוק כשעברנו ליד המקום בו נפגשנו מקודם, הבחינה בנו אמא. היא הרימה את ידה לשלום,
ואני נופפתי לה בתנועת יד קטנה בחזרה, ונזכרתי בגאווה איך הוא דילג לקראתי, בא אלי, רק
אלי.

ולא ידעתי אז, שאם לא היה נעצר לידי, אלא היה חולף על פני וממשיך באותו כיוון תנועה:
עובר את השביל בצעד אחד, מדלג מעל קבר האחים ממלחמת השחרור בו טמונה רות מוריץ
חברתה של אמא, שקפצה מהמסגד ביהודייה כדי שלא תיתפס בעודה בחיים בידי האויב; עולה
בקלילות את ארבעת מדרגות המובילות לחלקה הסמוכה, הזרועה רצועות חומות שמסומנות
על הקרקע, שקודם הייתה משמאלנו וכעת לימיננו; פוסע על שביל האבן שעדיין לא נסלל ונעמד
מתחת לעץ שעדיין לא ניטע. הוא היה מוצא את עצמו מול שורה של קברים שעדיין לא נכרתה.
ומשם, ממקום עומדו, בצילו של העץ שעדיין איננו; יכול היה לראות את מיקום הקבר, רביעי
מתחילת השורה, ששמור עבורו.

ממתין רק לו. בשתיקה של פיסת אדמה עיקשת שתישאר אחרינו לתמיד, והפעם באמת
לתמיד. ואליה ייאסף בעוד שנתיים פחות קצת, דבר שהוא בלתי נתפס כשאתה עומד לידו כמו
שעמדתי אז. סופג אל תוכי את הקשר האמיץ שנוצר ביננו; מרגיש את החיות שפורצת ממנו
בכל תנועה ותנועה, את העוצמה הגופנית שלו, שאין בעולם כולו כוח שיוכל להתנכל לה.

דובי אחי נפל ב31 לינואר 1971 בקרב בלבנון, במהלך פשיטה על מפקדת מחבלים בכפר אל-
חיאם. הוא כבר היה בחופשת השיחרור, מסתובב בבקו"ם כדי לאתר לוחמים לסיירת. משהגיע
האישור לפעולה, למרות שלא היה אמור להשתתף בה, הוא התעקש שיצוותו אותו בחוד,
בצוות התוקף. הוא לא היה מוכן לפספס את הפעולה האחרונה שלו.

יוסי דירהלי נפל ב31 לנובמבר 1972, לאחר שנפגע כשנסע בג'יפ פתוח אל תוך הפגזה סורית
על קונטרה, כדי לעזור למקרה של נפגעים. הוא קיבל את עיטור-המופת על פינוי של רועה
דרוזי משדה מוקשים; ואת עיטור-העוז על החילוץ של דובי באל-חיאם; הוא היה מפקד חולית
הרתק, וכששמע שדובי נפגע, זרק לארץ את הבזוקה שהייתה על כתפו ורץ לתוך האש.

דביר לניר נפל ב4 לפברואר 1997, באסון המסוקים, בדרך לפעילות מבצעית בלבנון. דביר היה
קצין שריון מצטיין, בנם של אסת, - ושל דורון שהיה חברם של דובי ודירהלי בסיירת. לאחר
שנפל התגלה לנו ששמו הורכב מאותיות שבשמם של דובי ודירהלי. הדבר נשמר כסוד כל ימי
חייו.

עמותת "האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017 על ידי אליסף פרץ, אחיו של סגן אוריאל פרץ ז''ל ורס"ן אלירז פרץ ז''ל יחד עם נוי פרי, אחותו של סמ"ר טל יפרח ז''ל יחד עם אחים שכולים ומתנדבים, מתוך רצון לבנות בית ושייכות, מקום ובמה לקהילת האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל, מכל גווני החברה הישראלית.