"את יושבת? תסגרו את הדלת בבקשה" אני לא רוצה שיסגרו את הדלת ולא רוצה לשבת, אני רוצה לרוץ, אני רוצה למחוק את הרגע הזה, אני רוצה שקט. לא, אני לא רוצה שיסגרו את הדלת ולא רוצה לשבת, אני רוצה לחזור לכיתה, אני רוצה לחזור לכסא.
לא! לא רוצה לשבת ובבקשה אל תסגרו את הדלת, אני רוצה לחזור לצחוק, לשמחה ולהליכה הרגועה לחדר המנהל. "אתה יכול להתחיל לנסוע, ביאליק 41, ובבקשה תמהר, האמא מחכה הרבה זמן, היא בטח מודאגת".
אני מבקשת ממך, אל תסע ובטח לא מהר, אני רוצה עוד רגע לבד, אני רוצה עוד רגע, עוד רגע להיות נערה בת 16 שלחוצה מבחינה באומנות. בבקשה, בבקשה תעצרו או תאטו או תעשו משהו, רק אל מהרו, החיים שלי נעצרו, אין מה למהר.
"פה לנסוע ישר? אנחנו בצומת של הבנק, להמשיך ישר, נכון?!" אני אשמח שהוא יסע ימינה, ואז ישר, ועוד ישר, עד שנגיע למקום שבו המציאות עוד לא הגיע אליו. אני רוצה מקום רחוק שבו אמיר עוד חי, אני רוצה מקום רחוק שבו עוד החיים רגילים
"הגענו, אני חושב שזה הבניין, את יכולה לצאת" לא, אני לא יכולה לצאת, אני גם לא יכולה לנשום, ואני פוחדת, כל כך פוחדת. מה עם אמא? ואיפה אבא? וסמדי כבר יודעת? ואמיר... האם אני אזכור אותך?
"חייבים לעלות למעלה" לא, הוא כבר למעלה, פה למטה הכל כבד, ועצוב, והלב גמור חייבים לנשום, חייבים לנשום, חייבים לזכור.