מזה מספר שנים שאני מפרסם ביום הזיכרון בחשבון הפייסבוק שלי את סיפורו של נסים גיני הצעיר שנהרג בסמטאות הרובע היהודי שכל כך אהב. את הסיפור ביססתי עד כה על הנכתב באתר "יזכור - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל". אך השנה, כחלק מכתיבת ספר על נסים, הוספתי עוד כמה פרטים בזכות שיחה שערכתי עם בת הדודה שלו שמתגוררת בגבעתיים, וגם קצת מהדמיון. את התמונה המקורית של הילד הצעיר ערכתי וכעת היא צבעונית.

נסים גיני - הסיפור שלא סופר

יצאתי לאוויר העולם ב-12 בפברואר 1938, י"ח חשוון ה'תרצ"ט בבית הוריי בעיר העתיקה של ירושלים, ובה חייתי את חיי הקצרים מראשיתם ועד סופם. חיים מלאי שמחה ומשמעות. אימא שלי, מרים עשתה עבורי הכול. אבי, יצחק, היה אדם נפלא ועבד בשוק מחנה יהודה.

החיים שלנו ברובע היו פשוטים מאוד, ולא קלים, אבל אז לא חשבנו על זה בכלל. נדמה לי שהיום לא הייתם מבינים איך אפשר בכלל לחיות כך. חלק מרצפת החדרים בבית שלנו היתה בסך הכול אדמה מהודקת, אבל הבית מבריק. למרות שאימא הייתה עיוורת, הבישולים וההכנות לשבת היו מסתיימות מוקדם. את המתקלחות לכבוד שבת קודש בעזרת הפיילות היינו עושים כבר בשישי בבוקר או אפילו בחמישי בערב. דלי הפח שבתוכו הסיד מוכן היה מבעוד מועד ולפני שבת אבא היה מסייד את הרצפה והולך אחורנית כדי שלא יהיו סימנים של רגליים במטבח. אם יש לי זיכרון אחד מופלא זה הריח של מאכלי השבת של אימא מתערבבים בריח הסיד של אבא. אני ממש מתגעגע לזה.

יחסי השכנות שלנו עם הערבים היו טובים בסך הכול. המציאות השתנתה לאחר הכרזת סיום המנדט הבריטי בכ"ט בנובמבר 1947, י"ז בכסלו ה'תש"ח, אז היחסים החלו מתערערים. בעלי המכולות וחנויות הירקות אמרו ללקוחות - "קנו מה שאתם צריכים כי עכשיו אנחנו סוגרים את החנויות לשלושה ימים. קיבלנו הוראה לסגור אותן. הצטיידו!".

היכל הזיכרון בהר הרצל | צילום: נריה הומינר

התנדבתי יחד עם חבריי לעזור להגן עליו ועל ירושלים שלנו

המציאות הפכה עבורנו קשה יותר ויותר. מאז כ"ט בנובמבר בעלי החנויות היהודים קיבלו תוצרת מהעיר החדשה. היו מכניסים חלב, ביצים, גבינות - הדברים הבסיסיים. לחם היו מוכרים במאפיות והיו עושים תורנות, כל פעם אפו  במאפיות ומחלקים לתושבים לפי הצורך.

למדתי ושיחקתי בבית ספר עד שפרצה עלינו מלחמת העצמאות. המצור על הרובע היהודי, על הבית, שיבש את חיינו והפסקתי ללכת לבית הספר. היה די משעמם ומהר מאוד שאלתי את אימא מה אפשר לעשות, כן גם לנו הילדים של אותה תקופה היה משעמם. כשהחלו הקרבות על הרובע שהיה ביתי, התנדבתי יחד עם חבריי לעזור להגן עליו ועל ירושלים שלנו.

רוב התושבים נשארו ברובע עד יום הכניעה. אבי הלך לעבודתו במאפיה בשוק מחנה יהודה ונתקע שם לפני תחילת המצור.

ביום שלישי, 25 במאי, ט"ז באייר, הפך המצב שלנו ברובע היהודי לנואש. באותו יום הצליחו הערבים לכבוש את בית הכנסת החורבה העתיק והיפה אותו אתם ודאי מכירים - ופוצצו אותו. בכיתי. התחמושת של מגני הרובע שלנו כמעט ואזלה. באוויר הרחתי את הריח של המתים שלנו. אותם לא ניתן היה לקבור.

לא היו לנו טלפונים ומכשירי אלחוט לקשר בין עמדות המגן שבסמטאות הצרות של הרובע, ובזכות העובדה שהכרתי בעל פה את הסמטאות האלה אמרו לי שאני, אני! אהיה הקשר של הרובע! מה זה אומר אתם שואלים? אני צריך לקשר בין עמדה לעמדה. תאמינו לי, זה מפחיד לרוץ בתוך אש הכדורים ורעמי הפצצות.

בית כנסת החורבה המחודש | צילום: Yonatan Sindel/Flash90

מותי לא היה לשווא

בצהריים שבתי הביתה כדי לאכול. כשסיימתי אמרתי לאימא שאני חוזר לעמדות אבל היא אמרה שכדאי שאשאר בבית, "זה מסוכן לילדים", היא אמרה וסגרה את בריח הדלת.  אמרתי לה שאני לא רוצה לשבת בבית בזמן שכולם נלחמים ויצאתי בכל זאת לכיוון העמדה.

ביקשתי מהמפקד, ואמרתי לו שאני צריך אקדח למקרה שערבי יבוא מולי. המפקד אמר שאין מספיק אקדחים, אבל נראה לי שפשוט הוא חשב שאני קטן מדי.

הגעתי לעמדה. לקראת ערב זיהיתי תנועה חשודה. הרמתי את הראש לבדוק מה ראיתי ומיד הרגשתי כאב חד בראשי ובצווארי. ראיתי את דמי נשפך. נפצעתי קשה מאוד. הכאבים היו חזקים כל כך ולמרות שהייתי רק בן עשר רציתי למות מהם.

למחרת, יום רביעי, 26 במאי 1948, י"ז באייר ה'תש"ח, הרובע שלי, הבית שכל כך אהבתי, נפל. בנס הספיקו לקבור אותי בעיר העתיקה. לא חשבתי שאשמע את אבא שהספיק לחזור לרובע אומר עלי קדיש. הדמעות שלו זלגו עלי. ואימא. אף פעם לא ראיתי את אימא בוכה. אבל אני מבין, הייתי רק בן עשר.

הייתי אמור להיות היום בן 84. מותי לא היה לשווא. מדינת ישראל פורחת ומשגשגת ברוך השם. מותי ציווה לכם חיים.

אני הצעיר בחללי מערכות ישראל.
נסים גיני.