סמוך לחג הפסח תשס"ב נרצח בפיגוע ירי סמוך לעתניאל תלמידי האהוב ר' אבי סבאג. אבי, בנו של טויטה וחי חיים ציון יבל"א, היה בן עשרים וארבע בלבד, חצי שנה אחרי חתונתו לדפנה. כשאני חושב על אבי באופן מופשט אני עצוב, אבל, כאשר אני סוגר את העיניים ומדמיין אותו, קשה לי להיות עצוב כי כל הזכרונות שיש לי מאבי זה שטוב לו, שהוא מחייך. אני סוגר את העיניים ומרגיש שהוא מדבר אליי, ואני רואה אותו מחייך, שמח, טוב לו, לא היה אצלו יום "עסאל" יום "באסל", אלא כל יום היה טוב.
באופן טבעי כך הוא היה חי את היום, חי את המקום שבו הוא נמצא. אם מישהו היה צריך עזרה הוא היה מיד עוזב את הכל, ניגש ועוזר לו. הפתגמים שהוא היה אומר מתוך החכמת החיים שלו עדיין מעטרות את המקרר שלי כגון "אל תשפוט, תאהוב" ו"אדם מאמין לא חי בלחץ". היכולת להחיות את היום נתנה כל כך הרבה תוכן, כל כך הרבה שמחה לכל הימים שלו. לא היה לאבי הרבה שנים אבל היה לו הרבה ימים. הוא הספיק בין היתר להפוך לתלמיד חכם ולהיות אחד מהרמי"ם הצעירים בתולדות ישיבת הסדר.
החיים והמוות של אבי סבאג לימד אותי יסוד מכונן בחיים – עליי לדאוג שכל יום שלי יהיה ארוך. לכבודו רציתי שהגילוי הזה ילווה אותי תמיד, ומתוך כך בכל יום זיכרונו יהיה לי לברכה. אולם אז נתקלתי במחשבה מבעיתה. התובנה הזו, שקניתי בייסורים, עלולה לדהות עם הזמן. למחרת בבוקר מצאתי את הפתרון לחשש שלי. עבורי התחושה הזו הייתה ממש כמו נס פרטי. גיליתי את הדרך לשמר את התובנה לאורך זמן, ולעולם לא אשכח את הדרך הזו. התחלתי למלמל "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך"", ושמתי לב לראשונה איך בהודיה הזו טמונה אותה התובנה שלמדתי: אני מודה להקב"ה שהחזיר לי את הנשמה.