אמר לי היום שכן: "זכיתי היום לרגע הכי מרגש בחיי". כמובן שהייתי סקרן מה השאיר עליו רושם כל כך מרגש, והוא אכן מיד הסביר: "עמדתי על גשר לה גרדיה בזמן הצפירה. לראות את כל עם ישראל עוצרים לרגע. שקט מוחלט במקום הכי סוער והומה אדם... תחושת רגע אחד של אחדות. החיים עצרו לרגע בודד. דקה אחר כך הכל חזר לריצת החיים"...
נזכרתי בראיון שקיימנו עם רלי (רחל) פרנקל, בשנה שלאחר רצח שלושת הנערים (וביניהם בנה נפתלי). רלי ספרה על החיבוק שקבלו משפחות שלושת הנערים מכל קצוות העם, על איך שהם היו מוקפים אהבה, ועל עם ישראל במיטבו ברגעי משבר.
היא נשאלה האם משהו נשאר מכל זה. האם ניתן לשמר את תחושת האחדות המופלאה. והרי אחרי הפסגה של תחושות אלו היו אז (כן, גם אז...) בחירות ורגעי מחלוקת גדולים...
ענתה רלי:
"זו, שאלת מליון הדולר. אני חייבת להגיד שהתפילה שלי ביום שלישי בבוקר לא נראית כמו תפילת נעילה אני לא מצפה שכל החיים יהיה ככה. הקטע הוא כן מדי פעם להתחבר למקום ההוא שהרגשתי את "הלב האחד"... אתה צודק, זה לא יכול להיות אף פעם כל הזמן ככה תזכורות קטנות, מעשים קטנים, לפתוח את הלב להסתכל. להיות יותר פתוח,לא בפסיביות מדי פעם לעשות משהו שמאיר את זה..."
ואז הביאה רלי משל שממש תפש אותי. היא ספרה עלבן אדם שהלך יום אחד בחושך, ויורד גשם, והוא בקושי מסתדר ,לא רואה איפה הוא הולך! ואז לשניה אחת יש ברק והברק מאיר את כל המציאות האמיתית של איפה הוא הולך, אחר כך שוב חזר החושך ואחר כך שוב קשה, אבל לפחות הוא יודע איפה הוא נמצ.א הוא יודע מה התשתית של החיים שלו" ושך היא הסביר ה את הנמשל: "ואנחנו במהלך הקיץ, לא רק איתנו, גם דרך צוק איתן, שבועות ארוכים ארוכים שבהם היה לנו אור של איזה ברק שהאיר איזה תשתית אמיתית של החיבורים בינינו.
וזו לא אשליה, זה אמיתי! זה לא שאנחנו לא מרגישים את זה כל הזמן, אבל זו התשתית של החיים שלנו.
ועל השאלה מה יישאר מזה?- אני מקווה שאני לא משלה את עצמי, אבל המטאפורה לזה שהשתמשתי מישהו שחווה אהבה לאהוב ולהיות נאהב אז גם אם הזוג הזה לא החזיק מעמד יש בזה משהו זה סוג של חוויה משנת חיים ואני מקווה שעברנו משהו שהוא משאיר חותם אבל אתה צודק צריך למצוא דרכים כל הזמן להחיות את זה.זה לא כאילו שהתחלנו משהו עשינו איזה משהו גבוה ואז חזרנו לאותו מקום תמיד יש התקדמות, אני נורא מקווה. זה תלוי בנו!
רלי הרשימה אותי מאד בתשובתה. כולנו מרגישים את רגעי האחדות. אני מאמין שזה המקום היותר אמיתי שלנו, כלפי חוץ יש המון פלגנות ופירודים, אבל לא היינו שורדים את כל מה שעבר עלינו ללא עומק האחדות הפנימית הקיימת בעם ישראל.
מהבזק אור ה"ביחד" של ימי הזכרון אנו ניגשים לחגוג יחד את עצמאותנו ושיבת ציון המשותפת. אבל עד כמה נצליח למשוך את הדברים הללו לשאר ימות השנה וכל מהלך החיים המשותפים שלנו- זה באמת באמת כבר תלוי בכל אחד מאתנו. הלואי ונצליח. לטובת הדורות הבאים, ולקדש שם שמים.