מחיר המלחמה אינו מסתכם רק במוות ופציעה פיזית; פגיעות נפשיות – כמו הלם קרב ופוסט טראומה – הן החלק הפחות מפואר והפחות ניכר של המחיר הזה. אחד מהסיפורים הרבים של המחיר הנפשי של מערכות ישראל הוא זה של דייוויד גורדון. גורדון היה בין הצעירים והצעירות הרבים שעוזבו את בתיהם ומשפחותיהם, והגיעו ארצה כדי להגן על המדינה היהודית.
דייוויד מנחם גורדון גדל בבית חרדי, באוק פארק, פרוור של העיר דטרויט, בארה"ב. בשנים הראשונות של לימודיו היסודיים. דייוויד היה תלמיד טוב, חברותי ומוצלח בלימודים. בכיתה ג' דברים התחילו להשתנות: דייויד בן ה-8 החל להזניח את לימודיו ולהתחצף למוריו. במהלך השנים המשיך להתדרדר: הוא התחיל להתרחק מהדרך החרדית של הוריו, ולהתנסות בסמים. בגיל 15 גורדון לקח מנת יתר של סמים; לאחר מכן הוא עזב את בית הספר, ונשלח למכון גמילה.
בדיוק לפני יום הולדתו ה-16 הוריו של דייוויד הוזמנו להיפגש איתו במכון הגמילה. שם דייוויד סיפר להם על כך שבמהלך שלוש שנים מגיל 8 עד גיל 11, הוא עבר התעללות מינית על ידי ארבעה נערים שונים מהקהילה שלו. השיתוף עם ההורים הקל מאוד על גורדון, ומאז הוא החליט שהוא לא שומר את זה יותר כסוד. בטור באתר החדשות האמריקאית “Huffington Post” ב-2013 סיפר על ההתעללות שעבר וכתב: "סיפרתי למורים נאמנים, מטפלים, מנטורים וחברים, אבל יותר מהכול שפכתי את סודותיי על הנייר. הכתיבה הפכה להיות צורת הביטוי המיוחדת והאפקטיבית שלי, והיא אפשרה לי קול אמיץ בלי חשיפה פומבית מיותרת".
לא זו בלבד שדייוויד החליט לשתף את סיפורו; הוא החליט גם לעזור לנערים אחרים שעברו פגיעה מינית. בינתיים החליט לפעול כדי להביא את מי שפגעו בו לדין, אך ללא הצלחה, באופן חלקי מכיון שלא קיבל תמיכה מהסביבה שלו; גם לא מהעומד בראש הכולל שבמרתפו התקיימו חלק מההתעללויות.
אחרי ויכוח שהתנהל בינו למנהל התיכון, דייוויד בחר שלא להמשיך לכיתה י"ב. במקום הוא נסע לארץ ישראל, שם התחיל ללמוד בישיבת נווה ציון, ישיבה ל-"חוצניקים" השוכן בקרית יראים בהרי ירושלים.
בתקופה שהוא היה בישיבה הוא פתח בלוג בשם Sparks of David (ניצוצות של דוד) שם היה מבטא את עצמו, בכישרון רב, דרך פסקאות פילוסופיות קצרות, שירים, תמונות וחיבורים עמוקים. במהלך השנים הוא פתח מספר בלוגים נוספים, כל אחד עסק בנושא אחר – כמו “Silence of David” (השקט של דוד) בו מופיעים שני מאמרים שעוסקים בפגיעות מיניות. בבלוג “Shields of David” (מגני דוד) דייוויד כתב על החוויה הצבאית – מההחלטה להתגייס לגיוס – ובפוסט האחרון – שפורסם ב-15 ליולי – יומיים לפני הכניסה הקרקעית לעזה, על הריצה למקלט עקב שיגורי הרקטות של חמאס. ב-2012 גורדון עבר להתגורר עם אחיו בניו יורק, שם התחיל לכתוב במגזין בשם Suit Magazine.
ב-2013 דייוויד גורדון עלה לארץ, והתחיל להתנדב בעמותת "מגן" שמטרתה להגן על ילדים מפני פגיעות מיניות ולתת תמיכה לנפגעים. על פעילותו הוא כתב: "הצטרפתי לעמותה ישראלית כמתנדב כדי לתמוך בקורבנות התעללות ובמשפחותיהם, תוך מתן ייעוץ והכוונה לחברים וזרים שנפגעו, אך עדיין סובלים בשקט. ועכשיו, אני משתמש בעבר שלי ובמיומנותי כדי להעלות את המודעות לנושא חברתי שעדיין מוקף בסטיגמה שלילית כה רבה, עד שרבים בוחרים להעלים עין ולהרתיע ממנה כליל".
באוגוסט של אותה שנה דייוויד התגייס לצה"ל, אחרי קורס עברית בן שלושה חודשים הוא שובץ לגדוד שקד בחטיבת גבעתי. כבר מתחילת הדרך הוא היה בקשר עם המרכז לחיילים בודדים ע"ש מייקל לוין – ארגון שדואג לצורכיהם של החיילים הבודדים, ועם מייסד הארגון ציקי אוד. בפוסט בבלוג – דייוויד תיאר את התחושות שלו בגיוס "לראות את המתגייסים האחרים מלווים על ידי משפחה וחברים היה קצת מתסכל; אבל למרבה המזל ציקי, יחד עם צוות המלאכים שלו מהמרכז לחיילים בודדים, היו שם כדי לחלק חטיפים, לתת סיוע ולחזק את המורל".
בסוף מאי 2014 דייוויד סיים את מסלול ההכשרה, כמה ימים לאחר מכן הוא פרסם פוסט בבלוג המרכזי בו הוא הביע צער על כך שלוח הזמנים הצבאי העמוס מונע ממנו מלכתוב, אך הוא שמח שהוא יכל להתרחק קצת מהתענוגות הגשמיות כמו מקלחות חמות ווויסקי, כי אכן טוב לקחת הפסקות מדברים כאלה.
ביולי – במסגרת מבצעת צוק איתן – גדוד שקד, יחד עם שאר כוחות היבשה של צה"ל, נכנס לרצועת עזה; איתם נכנס גם דייוויד. לא ידוע יותר מדי על התקופה בה גורדון נלחם בעזה או על הדברים שחווה ברצועה. לקראת סוף המלחמה, ביום שלישי או רביעי, ה-12 או 13 באוגוסט, דייוויד שוחרר לכמה ימי חופש. אך כנראה שהחוויה הקשה שעבר בלחימה פתחה את פצעיו הישנים. לדעת ציקי אוד, גורדון יצא מעזה עם הלם קרב; הוא זוכר את הפגישה איתו באותו שבוע: "פגשתי אותו ביום שישי הוא היה נראה לי על הפנים, אמרתי לו שאני אסדר לו מישהו שידבר איתו, ביום שלישי הוא כבר לא היה איתנו" מספר אוד.
ביום ראשון דייוויד גורדון יצא לכיוון המרפאה הצבאית במחנה צריפין, שם היה אמור לעבור טיפול שיניים. לאחר מכן נעלמו עקבותיו. כעבור יומיים גופתו נמצאה עם מספר פגיעות נשק בתעלת ניקוז סמוך למחנה, סיבת מותו שהתקבלה הייתה התאבדות.
לעיתים – צעירים מחו"ל רואים את הגיוס לצה"ל כדרך לברוח מהקשיים שהם חווים בבית, הרבה מהחיילים האלו מגיעים לארץ כשהם סוחבים עליהם מטען רגשי ונפשי כבד; הם לא משתפים את המטען הזה עם אף גורם – במיוחד לא גורם צבאי, ולמרבה הצער התאבדות היא לא דבר נדיר.
אבל קשה להאמין שזה הסיפור במקרה של דייוויד גורדון. לפי מה שסיפרו עליו אלו שהכירו אותו וכן לפי הדברים שהוא כתב, גורדון הצליח להתגבר על הילדות הקשה שעבר, ובטוח לא הסתיר את חוויותיו מאף אחד.
דייוויד לא התגייס לצה"ל כדי לברוח ממשהו, אלא מתוך רצון טהור להגן על העם היהודי גם והרצון להמשיך את המסורת של סביו ששירת בצבא ארה"ב. דייוויד סיפר בפוסט ב- Shields of David שבזמן ששהה בניו יורק – הוא עמד להתגייס לצי האמריקאי; אך אז הוא נזכר במסע לפולין שעשה שנה קודם, בפיגוע שאירע בירושלים כשהוא למד בארץ ובמצב בישראל באופן כללי, והגיע למסכנה שייעודו בצבא ההגנה לישראל. "במילים פשוטות: הרגשתי שזקוקים לי יותר בישראל מאשר בארצות הברית." כתב גורדון, ובהמשך הוסיף "אבל ישראל לא תיתן לאיומיהם [של שונאיה] להתגשם. אני לא אתן להם להתגשם. כי "לעולם לא עוד" פירושו כפשוטו: לעולם לא עוד".
אנחנו לא יודעים מה עבר בראשו של דייוויד מנחם גורדון בימים האחרונים של חייו, וגם לא נדע. האם הטראומות הקשות מילדותו עינו אותו עד יומו האחרון, והוא הסתיר את הכאב במסווה של גבורה? האם החוויות של המלחמה העלו בחזרה את הכאב שהוא חשב שהתגבר עליו? או אולי הטראומה וההלם מהקרובות הקשים ברצועת עזה לבדם הובילו אותו לשים קץ לחייו? דבר אחד אפשר לדעת בטוח: אנחנו יכולים ללמוד הרבה מדייוויד גורדון – מחיבוריו, ממאמריו, מהאומץ שלו לדבר בפומבי על מה שעבר, לנסות להביא את אלו שפגעו בו לדין ולסייע לקורבנות אחרים, ומהציונות שלו. עלינו גם ללמוד ממותו הטראגי: לשים לב לסובבים אותנו, וברגע שנראה לכם שחבר במצוקה – לדבר איתו, לראות שהכול בסדר ולנסות לעזור; וכן אם אתם במצוקה לא להתבייש לבקש עזרה.
קו סיוע לנשים ונערות דתיות נפגעות תקיפה מינית: 02-6730002
קו סיוע לגברים ולנערים דתיים נפגעי תקיפה מינית: 02-5328000
קו סיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי של עמותת נת"ל: 1-800-363-363
המרכז לחיילים בודדים ע"ש מייקל לוין: סניף ירושלים: 02-5022211 סניף תל אביב: 03-5601931
עמותת מגן למניעת פגיעות מיניות בקהילות יהודיות: 02-3724073