קריית שאול שקטה בדרך כלל בשעות האלה של הערב. תשאלו את אמא של אסף, היא יודעת. היא מכירה את הקולות והריחות המיוחדים לכל אחת משעות היממה, בכל העונות. היא יודעת שבסביבות אלול, מתחת לשורת העצים של חלקה י"ב, השלכת משמיעה קולות של פצפוץ אם דורכים על העלים. היא יודעת שבשש בבוקר, אפילו לכאן מגיעים הריחות של הלחמניות. היא יודעת כמה בית הקברות גדול בשעות הריקות של הלילה, וכמה עמוק העצב ביללות של החתולים. תהום.
אבל היום דווקא יש המוני אנשים סביבה, כמעט שמח כאן. ככה זה תמיד ביום הזיכרון. יפה מצידם, להיזכר בו פעם בשנה. עזה שוב בוערת, ויורם גאון שוב מבטיח להם שזו תהיה המלחמה האחרונה, כאילו שבשבילה זה משנה. המלחמה האחרונה שלה נגמרה כבר מזמן, בחורף תשעים וחמש. המלחמה האחרונה שלה, ואיתה הנשימה האחרונה. מאז היא כבר לא באמת נושמת, רק שואפת ופולטת אוויר, כי אמרו לה שהיא מוכרחה להמשיך לחיות בשביל דודו, וחלקם מעיזים להוסיף שגם בשביל עצמה. אז אם זה מה שנקרא לחיות, היא עושה את זה די טוב.
והיא יודעת שכשיגמר היום הזה, הם ילכו כולם לחגיגות שלהם, והיא תישאר כאן, כהרגלה. והם יעברו לידה אחת לשנה בערך, ובדרך החוצה יהנהנו לעברה במבוכה או יסיטו מבט וימלמלו בשקט: "מסכנה. מה יהיה? שלוש עשרה שנים והיא חוזרת לכאן כל יום". היא הפכה כבר לחלק מהנוף, מהדממה. לפעמים היא רק רוצה להיות חלק מהמצבה. לחרוט את עצמה על האבן.
בהתחלה הם עוד ניסו לשכנע אותה. אמרו לה שזהו, שנת האבל חלפה והיא חייבת לחזור לחיים. הם לא מבינים שהיא לא יכולה, פשוט לא יכולה להשאיר אותו כאן לבד. הוא ילד של אמא, הוא לא יצליח להסתדר. הנה, תראו מה קרה לו ברגע שהיא שיחררה קצת וחתמה על הטופס הארור ההוא.
אז היא עשתה איתו הסכם שהיא לא תשאיר אותו לבד יותר. היא תבוא כל יום, עד סוף חייה, עד שתצטרף אליו. אפילו דודו נכנע לה בסוף, והם עברו לתל אביב. בהתחלה הוא עוד התעקש, אמר שרמת גן קרובה מספיק, והיא תתרגל ללכת פעם בשבוע. אבל אחרי הלילה ההוא, כשהיא קמה והלכה אליו בארבע לפנות בוקר כי הרוח בכתה כל כך, הוא נכנע. כשהגיע בשבע בבוקר ומצא אותה ישנה עם הראש מונח על המצבה הרטובה, הוא הבין שהיא חייבת להישאר כמה שיותר קרובה, אחרת תשתגע.
ואולי היא כבר משוגעת. היא שומעת מדי פעם איך האנשים מדברים. אפילו כשהסכימה בסוף להצטרף לקבוצת תמיכה, הרגישה איך מסתכלים עליה בעיניים מרחמות. היא חשבה ששם יבינו, רק נשים שעברו את מה שהיא עברה יכולות. הן לא תחשובנה שהיא לא בסדר רק בגלל שהיא לא מוכנה להמשיך הלאה בלעדיו, הן תדענה בדיוק למה היא לא מוכנה יותר לחייך, לבגוד בזיכרון שלו כאילו לא היה מעולם. רק הן.
אבל לא. אפילו שם היא הרגישה את הרחמים ננעצים בה, כמעט בנזיפה. עוד ניסתה ללכת לפגישה הבאה, אבל ברגע שמישהי נופפה מולה במילה הנוראית הזו, "להרפות", היא ידעה שהן לא מבינות. כאילו שילד זה חבל. איך אפשר להרפות מחלק מעצמך? להרפות פירושו להמית את עצמך, לאט לאט. החלק שתשאיר מאחוריה יימק לאיטו, והיא תלך ותרקיב אחריו. היא יודעת שזה מה שיקרה. אז היא חייבת להגיע לכאן כל יום כדי להסניף ממנו קצת חיים, ולהמשיך ברוטינה של עצמה.
להסניף. איזו מין מילה זו בכלל? היא מחייכת לעצמה כשהיא נזכרת איך הוא היה נבוך אז, כשהיא שמעה אותו אומר למיאה'לה שהוא יכול להסניף אותה שעות כשהיא מגיעה אליהם הביתה עם שיער חפוף. היא לא הייתה אמורה לשמוע, אבל זה עשה לה טוב לדעת שהילד הקטן שלה מאוהב ככה, ועוד במאיה, מקסימה כזו.
והנה, אפילו מאיה'לה המשיכה הלאה. כמה שהן בכו יחד בלוויה. והיא ידעה אז שרק האהבה של מאיה התקרבה אולי לעוצמת האהבה שלה אליו. כמה הם חיכו כבר שיסיים את הצבא כדי שיוכלו להתחתן. והיום היא שואלת את עצמה - אז איך דווקא מאיה, עם כל האהבה שלה, הייתה זו ששכנעה אותה בסוף לחתום? מאיה אמרה אז שהיא יודעת כמה היא דואגת בתור אמא, אבל שתיהן יודעות גם שהוא לעולם לא יסלח לה אם לא תחתום. היא תקבור לו את החלומות במו ידיה אם תסרב, וגם ככה כל החיים היה לו קשה להיות בן יחיד, אז שתרפה.
אז היא הרפתה, ובמקום לקבור לו את החלומות היא קברה לו את הגוף. במו ידיה, בחתימה אחת. אז היא חייבת עכשיו לבוא יום-יום ולבקש את סליחתו על שחתמה. "סליחה, אספי. סליחה". היא לוחשת לו. "לא רציתי לקחת אותך ממאיה'לה שלך. כמה יפים הייתם יחד, וכמה שהיא בכתה".
והנה, אפילו מאיה המשיכה. היא עוד זוכרת איך יום אחד חזר אליה הניצוץ בעיניים. הניצוץ ההוא שכבה אחרי שאספי הלך. ואז היא הבינה שיש מישהו חדש בתמונה. היא רצתה לכבות לה אותו, את הניצוץ. לשפוך עליו את כל הדליים של הדמעות מהשנתיים שחלפו, לשפוך עליו נהרות שלמים כדי שיכבה. הוא של אסף, הניצוץ הזה, רק שלו. היא רצתה לעקור אותו משם, מהעיניים היפות שלה. רצתה להטיח בה שתלך ולא תחזור יותר, הבוגדת. אבל במקום זה היא חיבקה אותה חזק ואמרה שהיא מתרגשת לשמוע. ומאיה שמחה כל כך, והבטיחה שתמשיך להגיע, ושחשוב לה שהם יכירו את שי וייקחו חלק בחיים החדשים שלה, ושהיא לעולם-לעולם לא תשכח את אסף. הוא חי בתוכה, ולילד הראשון שלה ושל שי הם יקראו יאיר, כמו שאספי רצה.
ועכשיו יאיר כבר בן שבע, והם נפגשים פעמיים בשנה - ביום השנה וביום הזיכרון. כאילו שיש לה צורך ביום מיוחד לזיכרון. אולי ימציאו במיוחד בשבילה יום אחד של שכחה במקום?! כן, ככה עדיף. יום השיכחון היא תקרא לו.
ויאירי של מאיה ושי כבר בן שבע, ויובל בת חמש והתינוק החדש שבבטן. והיא עצמה בת חמישים וארבע פחות שלוש עשרה.
ויורם גאון ממשיך לשיר על המלחמה האחרונה, והמלחמה שלה נגמרה כבר מזמן, בחורף תשעים וחמש, ביחד עם הנשימה האחרונה.
והקריין בשלו, ריאלי:
"תם טקס יום הזיכרון, אנחנו מתכבדים לפתוח את חגיגות יום העצמאות".
אבל היום דווקא יש המוני אנשים סביבה, כמעט שמח כאן. ככה זה תמיד ביום הזיכרון. יפה מצידם, להיזכר בו פעם בשנה. עזה שוב בוערת, ויורם גאון שוב מבטיח להם שזו תהיה המלחמה האחרונה, כאילו שבשבילה זה משנה. המלחמה האחרונה שלה נגמרה כבר מזמן, בחורף תשעים וחמש. המלחמה האחרונה שלה, ואיתה הנשימה האחרונה. מאז היא כבר לא באמת נושמת, רק שואפת ופולטת אוויר, כי אמרו לה שהיא מוכרחה להמשיך לחיות בשביל דודו, וחלקם מעיזים להוסיף שגם בשביל עצמה. אז אם זה מה שנקרא לחיות, היא עושה את זה די טוב.
והיא יודעת שכשיגמר היום הזה, הם ילכו כולם לחגיגות שלהם, והיא תישאר כאן, כהרגלה. והם יעברו לידה אחת לשנה בערך, ובדרך החוצה יהנהנו לעברה במבוכה או יסיטו מבט וימלמלו בשקט: "מסכנה. מה יהיה? שלוש עשרה שנים והיא חוזרת לכאן כל יום". היא הפכה כבר לחלק מהנוף, מהדממה. לפעמים היא רק רוצה להיות חלק מהמצבה. לחרוט את עצמה על האבן.
בהתחלה הם עוד ניסו לשכנע אותה. אמרו לה שזהו, שנת האבל חלפה והיא חייבת לחזור לחיים. הם לא מבינים שהיא לא יכולה, פשוט לא יכולה להשאיר אותו כאן לבד. הוא ילד של אמא, הוא לא יצליח להסתדר. הנה, תראו מה קרה לו ברגע שהיא שיחררה קצת וחתמה על הטופס הארור ההוא.
אז היא עשתה איתו הסכם שהיא לא תשאיר אותו לבד יותר. היא תבוא כל יום, עד סוף חייה, עד שתצטרף אליו. אפילו דודו נכנע לה בסוף, והם עברו לתל אביב. בהתחלה הוא עוד התעקש, אמר שרמת גן קרובה מספיק, והיא תתרגל ללכת פעם בשבוע. אבל אחרי הלילה ההוא, כשהיא קמה והלכה אליו בארבע לפנות בוקר כי הרוח בכתה כל כך, הוא נכנע. כשהגיע בשבע בבוקר ומצא אותה ישנה עם הראש מונח על המצבה הרטובה, הוא הבין שהיא חייבת להישאר כמה שיותר קרובה, אחרת תשתגע.
ואולי היא כבר משוגעת. היא שומעת מדי פעם איך האנשים מדברים. אפילו כשהסכימה בסוף להצטרף לקבוצת תמיכה, הרגישה איך מסתכלים עליה בעיניים מרחמות. היא חשבה ששם יבינו, רק נשים שעברו את מה שהיא עברה יכולות. הן לא תחשובנה שהיא לא בסדר רק בגלל שהיא לא מוכנה להמשיך הלאה בלעדיו, הן תדענה בדיוק למה היא לא מוכנה יותר לחייך, לבגוד בזיכרון שלו כאילו לא היה מעולם. רק הן.
אבל לא. אפילו שם היא הרגישה את הרחמים ננעצים בה, כמעט בנזיפה. עוד ניסתה ללכת לפגישה הבאה, אבל ברגע שמישהי נופפה מולה במילה הנוראית הזו, "להרפות", היא ידעה שהן לא מבינות. כאילו שילד זה חבל. איך אפשר להרפות מחלק מעצמך? להרפות פירושו להמית את עצמך, לאט לאט. החלק שתשאיר מאחוריה יימק לאיטו, והיא תלך ותרקיב אחריו. היא יודעת שזה מה שיקרה. אז היא חייבת להגיע לכאן כל יום כדי להסניף ממנו קצת חיים, ולהמשיך ברוטינה של עצמה.
להסניף. איזו מין מילה זו בכלל? היא מחייכת לעצמה כשהיא נזכרת איך הוא היה נבוך אז, כשהיא שמעה אותו אומר למיאה'לה שהוא יכול להסניף אותה שעות כשהיא מגיעה אליהם הביתה עם שיער חפוף. היא לא הייתה אמורה לשמוע, אבל זה עשה לה טוב לדעת שהילד הקטן שלה מאוהב ככה, ועוד במאיה, מקסימה כזו.
והנה, אפילו מאיה'לה המשיכה הלאה. כמה שהן בכו יחד בלוויה. והיא ידעה אז שרק האהבה של מאיה התקרבה אולי לעוצמת האהבה שלה אליו. כמה הם חיכו כבר שיסיים את הצבא כדי שיוכלו להתחתן. והיום היא שואלת את עצמה - אז איך דווקא מאיה, עם כל האהבה שלה, הייתה זו ששכנעה אותה בסוף לחתום? מאיה אמרה אז שהיא יודעת כמה היא דואגת בתור אמא, אבל שתיהן יודעות גם שהוא לעולם לא יסלח לה אם לא תחתום. היא תקבור לו את החלומות במו ידיה אם תסרב, וגם ככה כל החיים היה לו קשה להיות בן יחיד, אז שתרפה.
אז היא הרפתה, ובמקום לקבור לו את החלומות היא קברה לו את הגוף. במו ידיה, בחתימה אחת. אז היא חייבת עכשיו לבוא יום-יום ולבקש את סליחתו על שחתמה. "סליחה, אספי. סליחה". היא לוחשת לו. "לא רציתי לקחת אותך ממאיה'לה שלך. כמה יפים הייתם יחד, וכמה שהיא בכתה".
והנה, אפילו מאיה המשיכה. היא עוד זוכרת איך יום אחד חזר אליה הניצוץ בעיניים. הניצוץ ההוא שכבה אחרי שאספי הלך. ואז היא הבינה שיש מישהו חדש בתמונה. היא רצתה לכבות לה אותו, את הניצוץ. לשפוך עליו את כל הדליים של הדמעות מהשנתיים שחלפו, לשפוך עליו נהרות שלמים כדי שיכבה. הוא של אסף, הניצוץ הזה, רק שלו. היא רצתה לעקור אותו משם, מהעיניים היפות שלה. רצתה להטיח בה שתלך ולא תחזור יותר, הבוגדת. אבל במקום זה היא חיבקה אותה חזק ואמרה שהיא מתרגשת לשמוע. ומאיה שמחה כל כך, והבטיחה שתמשיך להגיע, ושחשוב לה שהם יכירו את שי וייקחו חלק בחיים החדשים שלה, ושהיא לעולם-לעולם לא תשכח את אסף. הוא חי בתוכה, ולילד הראשון שלה ושל שי הם יקראו יאיר, כמו שאספי רצה.
ועכשיו יאיר כבר בן שבע, והם נפגשים פעמיים בשנה - ביום השנה וביום הזיכרון. כאילו שיש לה צורך ביום מיוחד לזיכרון. אולי ימציאו במיוחד בשבילה יום אחד של שכחה במקום?! כן, ככה עדיף. יום השיכחון היא תקרא לו.
ויאירי של מאיה ושי כבר בן שבע, ויובל בת חמש והתינוק החדש שבבטן. והיא עצמה בת חמישים וארבע פחות שלוש עשרה.
ויורם גאון ממשיך לשיר על המלחמה האחרונה, והמלחמה שלה נגמרה כבר מזמן, בחורף תשעים וחמש, ביחד עם הנשימה האחרונה.
והקריין בשלו, ריאלי:
"תם טקס יום הזיכרון, אנחנו מתכבדים לפתוח את חגיגות יום העצמאות".
© כל הזכויות ליצירה שמורות ליוצר