לע"נ יער בן גיאת שנפל בקיץ האחרון במלחמת לבנון השניה.
הימים הלאומיים, שבתוכם אנו שרוים, נעים בין שני מוקדים הפוכים - המוות והחיים. המוות מיוצג בצורה הנוראית ביותר ביום השואה, ולעומת זאת יום העצמאות מהווה יום ציון לתקומת המדינה, שמאפשרת את החיים הרגילים, הנורמליים של האדם.
באגדה הבאה, נדון ביחס בין המוות והחיים, או ביתר דיוק - בתיקון של המוות.
הגמרא במסכת תענית (ה:) אומרת:
"הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת
אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?
אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר - ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה, ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
רבי יוחנן קובע קביעה מהפכנית בנוגע למעמדו של יעקב, הוא לא מת.
השומעים, שאלו את רבי יוחנן שאלה מתבקשת, הרי ערכו לו את הטקסים הנלווים למיתה - הספד, חניטה וקבורה, כפי שמפורש בפרשת ויחי. ואיך ניתן לומר שהוא לא מת?
רבי יוחנן מתעלם מהקושיא, ועונה להם שחרף העובדה ההיסטורית, עליה הוא לא מתווכח, הוא אוחז בידו בפסוק הסובר אחרת.
הראיה מהפסוק היא שהקב"ה לעתיד לבא פונה ליעקב אבינו - ואתה אל תירא עבדי יעקב. בנוסף הוא בעצם מושיע אותו מהגלות, הנני מושיעך. אם הוא מושיע אותו מהגלות כנראה שגם ירד לגלות, כלומר יעקב האב הקדמון מלוה את בניו בדרכם הארוכה במרחבי הזמן והמקום.
בנוסף לתוכן הפסוק, רבי יוחנן לומד על השוואה מעניינת בין יעקב ובניו - אם בניו בחיים הוא גם בחיים, תנאי לחייו של יעקב הם חיי בניו. ביתר דיוק, המלה בה רבי יוחנן משתמש היא זרעו ולא בניו.
זרע הוא גוף צמחי הנושא את הפוטנציאל של התכונות של אביו, אך במציאות הנוכחית הוא חסר משמעות, הוא עדיין לא עץ. יש לו משמעות רק בעבר ובעתיד, אין לו הווה. בעבר הוא נושא את תכונות אביו, והתכונות יצאו לפועל רק בעתיד, כרגע הוא כלום.
בני יעקב, צריכים לראות בעצמם זרע, כלומר לנצל את התכונות שירשו מאביהם ולהשקיע אותם בעתיד. אין הפעולה הזו פשוטה שכן לעץ החדש יש מחשבה שקודמו ודעותיו לא נחוצות להווה ובטח שלא לעתיד. אם האדם מנצל את דברי קודמיו בשביל העתיד הוא רואה בדבריהם מדריך לחייו, והתכונות האלה משתמרות לעתיד, ההשפעה שלו על העולם נשארה כשהייתה בחייו, ולכן עובדת היות גופו באדמה לא משמעותית, שכן השינוי אותו החל במציאות ממשיך.
התכונה הזאת היא פעילות המתנגדת להיסטוריה, עירבוב בין עבר ועתיד, אין לתופעה הזאת הסבר בעולם המעשה, לכן הקברנים קברו את יעקב, כי לפי חוקי העולם, יעקב מת. כשהקברנים ראו ביעקב גוף קר חסר משמעות לגביהם, הם יכלו לקבור אותו, אם היו רואים בו דבר בעל משמעות לחייהם היו נרתמים למשימה העל זמנית, של החייאת יעקב.
גם בימים האלה, צריך להשתמש בעבר בשביל העתיד - להחיות את המתים. את השינויים אותם החלו החללים נמשיך וכך נמשיך את פעולתם בעולם, את חייהם.