לדודנו היקר דוד יעקב,
אפשר לומר שההיכרות ביננו היא חד צדדית. אתה אינך מכיר אותנו אבל אנחנו מכירות אותך, וסיפורך הוא חלק משמעותי מסיפור חיינו. חלקנו יחד את מלאכת הכתיבה כשהוברר לנו שהחוויות הקשורות בשמך כל- כך דומות.
אז לפני שנצלול לעומק, היכרות ראשונית:
נעים מאוד, רונית שני ולאה ויזל. אחייניותיך, בנותיה של חיה ז"ל, אחותך. אנחנו חלק משמונת האחיינים שלך שלא הכרת, וברוך ה' זכינו שלחלקינו יש כבר נכדים. חשוב שתדע, שלמרות שלא נפגשנו אתה נוכח ומשמעותי בחיי כל בני המשפחה שלא הכירו אותך.
כפי שאתה ודאי יודע, סבא מיכאל, סבא הולי שלנו, וסבתא חנה ז"ל, הורייך, ניצלו מהקשים שבמחנות.
בהגיעם לשערי הארץ, פליטים חסרי כל, הם גורשו לקפריסין, שם נולדת, בנם בכורם. בסופו של דבר הם זכו לעלות לארץ, הקימו פה בית ומשפחה לתפארת.
גדלת להיות בחור רציני, שקדן ויחד עם זאת "אחד מהחבר'ה", ואנו גדלנו על הידיעה שהיה לנו דוד ברוך כישרונות, חריף שכל וצנוע - עילוי. עד שסוף סוף החיים התחילו לקבל צורה שמזכירה "חיים נורמליים", הברק הכה שנית.
בליל הושענא רבה תשכ"ח, בקרב עם מחבלים ליד גשר דמיה, נפלת.
נפלת ואיתך התפוגגו החלומות והתוכניות.
נפלת, והורייך קבלו את התואר "הורים שכולים" כשהם כל כך צעירים. בני 40 בלבד.
סבא וסבתא הגיבורים, המשיכו לחיות ולדאוג לכולנו. אבל החיסרון שלך ליווה אותם עד יומם האחרון, בשגרה ובימים טובים. החיסרון והכאב על כל הטוב שעוד יכולת להשפיע בעולם הוא עמוק וכבד מנשוא ונוכח עד היום.
ליל הושענה רבה וחג שמחת תורה כבר לא חזרו להיות אותו הדבר. בתור ילדות, אימנו נמנעה מלהגיע לבית הכנסת בערב שמחת תורה. היא הייתה אוספת כוחות ומצטרפת לשמחה רק בבוקר שלמחרת, וגם זה כדי לא לקלקל לאחרים את שמחת החג.
באי בית הכנסת זוכרים איך כל שנה סבא האהוב זעק ובכה במילות הפיוט מההושענות: "למען איתן הנזרק בלהב אש".
ברבות הימים, במהלך חג סוכות, סבא חש ברע והובהל לבית חולים. הוא התעורר לאחר סיום החג, אך בגלל שהורדם הוא טעה לחשוב שעדיין חג סוכות, ובמילותיו הראשונות הוא ביקש לוודא שלא נשכח לעלות לבית העלמין, לבקר אותך.
אתה מבין יעקב? חסרונך ליווה את הורייך כל חייהם ואף בסמוך למותם.
"קול דמי אחיך זועקים אליי מן האדמה" - מדוע מופיעה המילה "דמי" בלשון ברבים ולא "דם"? מסביר רש"י - "דמו ודם זרעיותיו". די להעיף מבט בתמונת העץ המשפחתי כדי להבין את פירוש רש"י הזה: בתמונה - עץ שורשים משפחתי שיוצא מסבא וסבתא. בעוד שכלל הענפים מוסיפים להתפתח ולהסתעף, רק ענף אחד נותר מיותם וגדוע - בן 20. דמו ודם זרעו נספגו באדמה.
כפי שאתה בטח יודע אימנו נפטרה לפני קצת יותר מעשור, בזמן שהורייך - סבא וסבתא שלנו - היו בין החיים. בשנותיה האחרונות היא עמלה על חידוש ספר הזיכרון שלך ואף לקחה את כולנו לסיור בבקעה בעקבות הקרב האחרון שלך. היא השתדלה שלא לשנות מן המקור, אלא רק להוסיף עליו מעט ולהתאימו לרוח הזמן, בעיקר למען הדורות הבאים.
בין היתר, היא ניסחה הקדמה מרגשת המסבירה את העיסוק בהוצאתו המחודשת של הספר ואת מחשבותיה כאחות שכולה בפרספקטיבה של 40 שנה. באופן הזה גם היא (ללא ידיעתה) נפרדה מאיתנו עם צוואה להחיות את דמותך, להכיר וללמוד ממנה.
דוד יקר, ננסה לתמצת כמה תובנות, בתקווה שהדבר יסייע לך לנוח בשלום על משכבך.
סבא וסבתא ראו במדינת ישראל נס הראוי לכל תודה למרות המחיר היקר ששילמו. בעיניהם, צה"ל והמדינה הם בבחינת כלי קודש וכך לימדונו שצריך להתייחס לקיומם.
הם לא הסכימו בשום אופן לקבל אמירות נגד המדינה או ביטויים של כפיות טובה. הם, אולי בשונה מרבים מבני דורנו, לא קיבלו את קיומה של מדינת יהודים בארץ ישראל כמובן מאליו. נראה שהם הצליחו להעביר הלאה את ההתרגשות המתמשכת לנוכח הנס.
הם העריצו את בחירתך לשלב סייפא וספרא, התפתחות אישית-רוחנית לצד הירתמות למשימות הכלל. הם לא קיבלו ויתור על אחד מהם, וכולנו משתדלים לעסוק בחיבורים ושילובים דומים, בשדות שונים.
סיפור אחד מיוחד מהשנים האחרונות עשוי להדגים כיצד חייך שנגדעו בגיל 20 ממשיכים לחיות ולהשפיע: להפתעתנו, כתבת ערוץ 7, עפרה לקס, כתבה טור על כך שבתור ילדה היא קראה את ספר הזיכרון שלך שהיה מונח בבית הוריה. היא תארה כיצד דמותך השפיעה על מהלך חייה ועל שאיפותיה. היה זה כמעט בלתי נתפס לשמוע איך השפעת על חיים שלמים של אנשים שכלל לא הכירו אותך ואת משפחתך, ושאתה לא הכרת.
אף כי לא הספקת להתפתח לאיש בוגר או לאדם בא בימים, עולה מהמסופר אודותיך כמה ניצול הזמן היה ערך בעיניך וכמה תבעת מעצמך. חיית בתודעת שליחות מתמדת המחייבת ניצול הזמן והמשאבים לטוב ולהתפתחות. כנראה שהזמן וההשפעה אינם נמדדים בשעות של שעון.
קשה מאוד למצוא מילים לסיים את המכתב הזה.
למעשה, בדומה לסיפור חייך, אין סיום למכתב הזה. אחינו קובי ובן דודנו, בנו של דוב, קרויים על שמך, וחשוב שתדע שאף הדורות הבאים מתחנכים בצל דמותך. בצילה - כי מעולם לא זכינו לראותך, לקבל ממך חיבוק או כל דבר ממשי אחר.
בתפילה שנזכה להיות ראויים לחיים פה ולמורשתך, שהעושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו, ושלא תהיינה עוד אחייניות שיכתבו מכתבים וירטואליים לדוד נערץ.
אוהבות,
אחייניותיך,
לאה ורונית.