המשנה בראש מסכת ראש השנה מציינת כי לדעת בית שמאי באחד בשבט ראש השנה לאילנות, בעוד שלדעת בית הלל חל ראש השנה לאילנות בחמישה עשר בשבט [על קורותיהם של ט"ו בשבט ושל סדרי ט"ו בשבט ראו אברהם יערי, "תולדות ראש-השנה לאילן", מחניים מב (ה'תש"ך), עמ' 15–24]. ראש השנה לאילנות הוא היום הקובע לעניין תרומות ומעשרות, ואין הוא יום הדין לאילנות, וזאת בשונה מראש השנה בחודש תשרי שבו כל באי העולם נדונים, שהרי המשנה שלאחר מכן קובעת שבעצרת, דהיינו בחג השבועות, העולם נדון על פירות האילן. ועם זאת, בתודעה הציבורית-העממית נתפש ט"ו בשבט כיום הדין לאילנות. באשכנז נלוו ליום זה אפיונים אחדים של חג; נמענו מלהתענות בו ומלומר בו תחנון וכן נהגו להרבות באכילת פירות, אולם עד למאה השבע-עשרה לא נהגו בקהילות ספרד ובעדות המזרח במנהגים הללו. מחבר הספר הקבלי "חמדת ימים", שהוא לפי השערתו של החוקר אברהם יערי המקובל ר' בנימין הלוי (ראו בפירוט אברהם יערי, תעלומת ספר, ירושלים תשי"ד), חידש חג זה מעצמו, למרות שאין לו כל אזכור בכתבי האר"י.
מחבר "חמדת ימים" קבע סדר של אכילת שלושים מיני הפירות המוזכרים משמו של ר' חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י. פירות אלה נחלקים לשלושה סוגים, שהם כנגד עולמות הבריאה, היצירה והעשייה. הסוג האחד הוא פירות הנאכלים בשלמותם כמות שהם, והוא כנגד עולם הבריאה. סוג אחר הוא פירות הנאכלים מבחוץ וגרעינם הפנימי נזרק, והוא כנגד עולם היצירה. הסוג השלישי, שהוא כנגד עולם העשייה, הוא פירות שקליפתם נזרקת ופרים הפנימי נאכל. בעל "חמדת ימים" אף מתווה סדר לימוד נלווה לאכילת הפירות, הכולל אמירת כתובים מקראיים וקטעי זוהר.
סדר זה שערך ר' בנימין הלוי נפוץ במהירות ברחבי ארצות המזרח, והפרק על ט"ו בשבט שב"חמדת ימים" נדפס כחיבור מיוחד בפני עצמו הנושא את הכותר "פרי עץ הדר". חיבור זה שב ונדפס פעמים רבות. לצד סדר ט"ו בשבט זה התפתחו מנהגים שונים בקהילות השונות.
ר' חיים פאלאג'י [תקמ"ח-תרכ"ח; 1787–1868], מרבני אזמיר ומחברם של ספרים רבים (על אודותיו ראו שמעון ארי' לייב עקשטיין, תולדות החבי"ף, ירושלים תשנ"ט) מתאר בפרוטרוט בחיבורו "מועד לכל חי" את הסדר שהיה נהוג באזמיר ובאסיה הקטנה, שבנוגע אליו הוא מציין באורח גלוי ומפורש שהוא נבדל מן הסדר שנדפס ב"חמדת ימים", אשר היה מקובל ורווח יותר. סדר זה שר' חיים פאלאג'י מעלה כָּלַל השתתפות פעילה מצד כל בני המשפחה, לרבות הנשים והבנות.
וכה כתב בין השאר:
"ליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירו'[ת] הארץ עד אשר תשיג ידו וכל אחד מברך על פרי א'[חד],
האיש מברך על החטה אחר ברה"מ [=ברכת המזון] 'חלב חטי'[ם] ישביעך' (תהילים קמז, יד) כדי שיהיה לו מזונות בריוח
והאשה על הגפן כדכתיב 'אשתך כגפן פוריה' (שם קכח, ג)
והבן על הזית 'בניך כשתלי זתים סביב לשלחניך' (שם שם, שם).
רמון ואגוז לבנותיו על שם 'כל כבודה בת מלך פנימה' (שם מה, יד)
דבש ותפוח לתינוקות על שם 'תחת התפוח עוררתיך' (שיר השירים ח, ה) 'דבש וחלב תחת לשונך'" (שם ד, יא) (ר' חיים פאלאג'י, מועד לכל חי, אזמיר [תרכ"א], סימן ל, אות ז, רנב ע"א-ע"ב).
בטכס זה נטלו חלק כל בני המשפחה, וכל אחד לפי תורו בירך בקול על המאכל או על המאכלים שהיו עבורם בעלי משמעות סמלית מגדרית. האיש, שהיה מופקד על פרנסת המשפחה, אכל באורח סמלי את החיטה כסגולה לפרנסה. האישה בירכה על הגפן כסמל לפוריות, סמליות המוסבת על האישה באורח מפורש בספר תהילים. הבנים בירכו על הזית כסמל לברכת בנים, ואף סמליות זו מצויה בתהילים. הבנות בירכו על רימון ואגוז, שהם פירות שאת תוכם אוכלים ואת קליפתם זורקים, כסמל לתכונת הצניעות הרצויה וְהַיָּאָה להן. יוער כי אם לפי פשט הכתוב בתהילים המילים "בניך כשתילי זיתים" מוסבות על צאצאי האדם ממין זכר ונקבה כאחד, הרי שלפי התיאור ב"מועד לכל חי" הדימוי לזית מוסב על הצאצאים הזכרים בלבד.
סדר זה שר' חיים פאלאג'י מתאר ומתווה היה אירוע כלל-משפחתי, שלא נפקדו ממנו הנשים והבנות, סדר שבו כל יחיד ויחיד הכיר את מקומו המגדרי. טכס זה שימר וחיזק את המעמד המגדרי הברור והידוע של כל אחד מבני המשפחה, והעניק לו ביטוי וקול צלולים.
נראה כי לאור הדגם שר' חיים פאלאג'י מתעד ומשמר, אפשר להכין ולערוך בימינו טכסי ט"ו בשבט שונים שיתבססו עליו כתבנית כללית. כך אפשר לשבץ שיבוץ מתאים פירות שונים מבין שלושים המינים, ולצרף ולשלב אמירות נלוות של כתובים מקראיים וקטעי לימוד רלוונטיים מן המקורות. יש מבין הטכסים הללו שייתכן ומחבריהם יבקשו להפנות ולייעד לציבור נשים בלבד, בעוד אשר סדרים אחרים עשויים להיות מכוונים כלפי המשפחה או כלפי כלל הציבור.
בשנים האחרונים אנו עדים ליצירת מגוון סדרי ט"ו בשבט מחודשים, ואולם כמדומה כי טרם נערך וטרם הוכן טכס מקיף שישקף ושיבטא את הערכים ואת השאיפות של נשים אורתודוקסיות-פמיניסטיות בנות זמננו, בין היתר על רקע תופעת לימוד התורה בקרב נשים וכן על רקע ההוספות במעשים הדתיים שנשים רבות מבקשות לקבל ולעטות על עצמן.