הקדמה

העיון שלנו יעסוק בשני נושאים הקשורים לט"ו בשבט: משמעותו ההלכתית של ט"ו בשבט, וקדושת ארץ ישראל. בסוף השיעור נראה כיצד הדברים קשורים זה לזה, וכיצד הם באים לידי ביטוי מיוחד בט"ו בשבט.

משמעותו ההלכתית של ט”ו בשבט

כידוע, ט”ו בשבט הוא היום אשר בו מתחילה השנה של האילן - 'ראש השנה לאילנות'. לקביעה זו ישנה חשיבות לגבי כמה דינים. למשל, התורה קבעה שאסור להפריש תרומות ומעשרות 'מן החדש על הישן' - צריך להפריש תרומות ומעשרות מיבול של כל שנה בפני עצמו, ואסור להפריש מיבול של שנה אחת על יבול של שנה אחרת. התאריך בו מתחילה שנה חדשה לעניין זה הוא ט"ו בשבט: פירות שהיו מוכנים עד לט”ו בשבט הם פירות 'ישנים', והפירות שיבשילו לאחר ט”ו בשבט הם פירות 'חדשים', הדורשים הפרשה נפרדת של תרומות ומעשרות.

דוגמה נוספת להלכה שנקבעת ביום ט”ו בשבט היא המרחק משנת השמיטה. שש השנים שבין שמיטה לשמיטה מתחלקות לשתי קבוצות. הקבוצה האחת היא שנות א-ב-ד-ה, (דהיינו השנה הראשונה, השנה השנייה, השנה הרביעית והשנה החמישית). בארבע השנים הללו מתווסף לתרומה הגדולה ולמעשר הראשון - אותם מפרישים בכל השנים - גם מעשר שני (לא נכנס כאן לעומק בהסבר דיני מעשר שני, ובאופן כללי נציין כי אמורים להעלות את פירות המעשר השני לירושלים ולאכול אותם שם בטהרה. בימינו, שאין מקדש ואין טהרה, לא ניתן לעשות כך, ועל כן אנו מחללים את קדושת הפירות על מטבע). בקבוצה השנייה נמצאות השנה השלישית והשנה השישית. בשנים הללו, במקום להפריש מעשר שני אנו מפרישים מעשר עני. (מעשר עני ניתן לעניים, ואין צורך לנהוג בו קדושה. בימינו, משתדלים לתת כמויות גולות של מעשר עני למוסדות צדקה שונים. כשישנן כמויות קטנות יותר, ואין עניים בסביבה, מקובל להשליך את מעשר העני לפח יחד עם שאר התרומות והמעשרות).

בשנה השביעית - שנת השמיטה - כל הפירות הם הפקר, וממילא אין צורך להפריש מהם תרומות ומעשרות.

כאמור, ט”ו בשבט הוא היום שקובע את המרחק משנת השמיטה. כלומר, מפירות שהיו מוכנים לפני ט”ו בשבט של השנה השלישית מפרישים מעשר שני, משום שהם שייכים לשנה השנייה. השנה השלישית מתחילה, למעשה, בט”ו בשבט של השנה השלישית, ונמשכת עד ט”ו בשבט של השנה הבאה.

בימים אלה ממש אנו מסיימים את השנה השלישית. כל הפירות שיהיו מוכנים לפני ט”ו בשבט הקרוב יתחייבו במעשר עני, כדין פירות של שנה שלישית. הפירות שילקטו לאחר ט”ו בשבט יהיו פירות של השנה הרביעית, ויתחייבו במעשר שני.

קדושת ארץ ישראל

המשנה בפרק הראשון של מסכת תרומות (משנה ה') קובעת שחיוב הפרשת תרומות ומעשרות נוהג רק בארץ ישראל, ארץ הקודש, ולא בחוץ לארץ. אם כן, ט”ו בשבט, שהוא חג התרומות והמעשרות, קשור באופן מהותי לקדושתה הייחודית של ארץ ישראל.

המושג 'קדושת ארץ ישראל' משפיע על הלכות רבות, שכלל לא קשורות לעולם התרומות והמעשרות. למשל, הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק ד' הלכה ו') כותב שאי אפשר לסמוך דיינים מומחים בחוץ לארץ. לדיינים שנסמכו בחו"ל ישנה סמכות משפטית מצומצמת, ורק בארץ ישראל ניתן ליצור סמיכה מושלמת ורחבת היקף. מדבריו של הרמב"ם ניתן ללמוד על מימד מסוים של קדושה עריטלאית שיש בארץ ישראל, קדושה שבדרך מסוימת מאפשרת את סמיכת הזקנים.

דוגמה נוספת לקדושת הארץ המופשטת, כזו שאיננה קשורה לדיני תרומות ומעשרות, היא עגלה ערופה. בתורה (דברים פרק כ"א, פסוקים א'-ט') נאמר שאם נמצא אדם מת בדרך, ולא ברור מי רצח אותו, זקני העיר הקרובה אל מקומו צריכים לשחוט עגלה ערופה בנחל הסמוך למקום שבו נמצאה הגופה. הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק י' הלכה א') כותב שדין עגלה ערופה נוהג אך ורק בארץ ישראל, ולא בחוץ לארץ. כאמור, גם כאן מדובר על סוג מסוים של קדושה מופשטת שאיננה קיימת בחו"ל, ולכן בחו"ל אין את דין עגלה ערופה.

ביטוי מפורסם לקדושה המופשטת, אותה הדגמנו בשתי ההלכות הקודמות, נזכר בדבריו של הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא פרק י"ח פסוק כה'). הרמב"ן מסביר שם כי בארץ ישראל קיום כל המצוות, ולא רק המצוות התלויות בארץ, הוא בעל דרגה גבוהה יותר ובעל משמעות רוחנית חשובה יותר מאשר קיום המצוות בחו"ל.

שתי הקדושות השונות של הארץ

כפי שראינו, גם החיוב בתרומות ובמעשרות קשור באופן מהותי לקדושת ארץ ישראל, בנוסף לדינים שונים כגון עגלה ערופה וסמיכת זקנים. אולם, יש לציין כי מדובר על שתי קדושת השונות במהותן:

הקדושה הקשורה לעגלה ערופה וסמיכת זקנים (וכן החשיבות המיוחדת של קיום המצוות בארץ לדעת הרמב"ן) היא קדושה מופשטת - קדושת המקום, האיזור והאויר של ארץ ישראל.

לעומת זאת, קדושת התרומות והמעשרות היא קדושה מציאותית יותר - קדושת אדמתה של ארץ. אדמת חוץ לארץ שתיכנס בתוך כלי אטום לארץ ישראל לא תתחייב בתרומות ומעשרות או בשאר מצוות הקשורות לקרקע כגון ערלה ושמיטה. בכדי לחייב במצוות אלו יש צורך בגידולי קרקע היונקים מאדמת ארץ ישראל.

חווית ט"ו בשבט - הקישור בין שתי הקדושות

בכל ימות השנה אנו נהנים מהאויר של ארץ ישראל, בין אם אנו מבחינים בכך ובין אם לא. ברם, בט”ו בשבט עלינו לנסות ולהתחבר אל המימד המציאותי יותר של קדושת ארץ ישראל - קדושת האדמה. היציאה לנטיעת אילנות, אכילת הפירות שנשתבחה בהם הארץ ושאר מנהגי היום, אמורים לחבר ולקשר אותנו אל האדמה שהנחיל הקב"ה לאבותינו, אדמה שכל אחד מרגביה מקודש בקדושה ייחודית. במזמור קב' בתהילים, מדבר דוד המלך על התשוקה העזה של עבדי ה' אל ארץ ה': "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". דוד מדגיש לא רק את הקשר המופשט אל הארץ, אלא גם את הקשר המציאותי, הרצון להרגיש ולחוש את אבני הארץ ועפרה.

לדעתי, כשאנו חווים בט”ו בשבט את קדושת האדמה הארצישארלית, ומדגישים את הקשר החזק שלנו אליה, חשוב לזכור את כל אלה שמסרו נפשם על קיומה של מדינת ישראל על אדמת הקודש. הלוחמים שהקריבו את נפשם על מזבח האומה הישראל במערכות ישראל לפני קום המדינה ולאחריו, נלחמו לא רק על עצם קיומו של העם היהודי, אלא גם על קיומו דווקא כאן, בארץ הזאת: ארץ שנתקדשה על ידי הקב"ה, ואשר עיניו בה תמיד, מראשית השנה ועד אחרית שנה.