הקדמה
ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות, מוזכר בחז"ל בהקשרים חקלאיים הנוגעים לתחומים הלכתיים רבים של מצוות התלויות בארץ. בשנות הגלות, כאשר שלא הייתה משמעות מעשית להלכות הקשורות לארץ ישראל, קיבל התאריך גם משמעות סמלית, של חג המבטא את הגעגועים והכיסופים אל ארץ ישראל.
בדורות האחרונים, עם קיבוץ הגלויות ושיבת העם היהודי לארצו, נמשך העיסוק המחשבתי וההשקפתי במעלותיה של ארץ ישראל, ובמשמעות העץ והנטיעה. מנהגי ט"ו בשבט שנפוצו בכל קהילות ישראל, כגון אכילת פירות שנשתבחה בהם הארץ ונטיעת אילנות, מבטאים פן מעשי בזיקה ובקשר לארץ.
בעיון זה נעסוק, על קצה המזלג, באופן שבו ראה השפת אמת את כוחה הרוחני של ארץ ישראל ואת הקשר שבינה לבין עם ישראל.
עולם, שנה, נפש
בעולם הקבלה ישנו משולש מושגים המגיע תמיד יחד ומסמל את שלושת המימדים שקיימים בעולם. המונחים עולם-שנה-נפש מבטאים חלוקה של אותם מימדים, שניתן לקרוא להם בשפה פשוטה החלל ("עולם") - המרחב הגיאוגרפי והמציאות הכללית של העולם, הזמן ("שנה"), והבריאה האנושית בכללה ("נפש").
השפת אמת, באין ספור מקומות, מסביר שבכל דבר שקיים בבריאה נמצאת "נקודה פנימית" קדושה וטהורה שיסודה מכסא הכבוד, והיא הנותנת את כוח החיים ואת יכולת הקיום לאותו הדבר. מאחר שהקב"ה ברא את הכל בעולמנו, הרי שברור שבכל אחד מן המימדים של הבריאה יש איזו נקודה שאמנם נמצאת בתוך העולם הגשמי, אבל קשורה בקשר בל ינתק ליוצר העולם - לקב"ה. זוהי בעצם ה"נקודה הפנימית":
"כי הקב"ה ברא הכל: עולם, שנה, נפש. ואם כן, יש נקודה ממוצעת שמחבר הגשמיות אל השורש הרוחני, וזו הנקודה בעולם היא בארץ ישראל, בנפש - בבני ישראל, בזמן היה על ידי שמיטין ויובלות, וכולם תלויים זה בזה..." (בהר, תרנ"א, "בעניין").
בעיון זה נתמקד במשפט אחד בדבריו: "וזו הנקודה בעולם היא ארץ ישראל". כלומר, תפקידה של ארץ ישראל הוא להוות את הקשר בין העולם החומרי והגשמי לבין עולם הרוח. כדי להבהיר את העניין נאמר שכשם שבגוף האדם קיימת נשמה המחברת אותו והמקשרת אותו אל כיסא הכבוד, כך גם לגבי המימד הכללי יותר, ארץ ישראל מהווה מעין נשמה של העולם כולו.
"בחינת ארץ ישראל"
הדברים באים לידי ביטוי במקום אחר, שם משתמש השפת אמת במינוח המעניין "בחינת ארץ ישראל":
"ברש"י ובמדרש - למה לא גילה לו (לאברהם) מיד (שהולך לארץ ישראל)? פשוט כי זה עצמו בחינת ארץ ישראל להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת, כמו שנאמר: לך לך מארצך וכו. דהיינו כל התדבקות חיצונית, להשליך הכל עבור לראות רצונו יתברך, ואז נתגלה רצונו לאדם..." (לך לך, תרל"ב, ברש"י).
השפת אמת בדבריו אלו מבאר לנו את משמעותה העמוקה של ארץ ישראל, וכדרכו הוא מתנתק מהמובן הגיאוגרפי ועוסק בשאלה הסמלית-רוחנית. אברהם אבינו לא מקבל מיד את המידע על כך שהוא יוצא לארץ ישראל, כדי לרמוז לו שזו היא בעצם משמעותה של ארץ ישראל - ההתבטלות בכל רובדי החיים כלפי הצורך לקיים את רצון ה. כדי לחיות בתחושה עמוקה של עבדי ה, צריך להתבטל ולהתנתק מכל רצון אישי.
הנטיעה והאדם
אותה "בחינה של ארץ ישראל" באה לידי ביטוי בדברי השפת אמת גם במקום אחר, אך שם מתווסף מושג הנטיעה:
"...וזה שנאמר: וחיי עולם נטע בתוכנו, ונטעתם כל עץ מאכל - לראות לבטל כל דבר לשורשו, והוא עיקר בחינת ארץ ישראל, ועל זה מבקשים ותיטענו בגבולנו, שמקודם צריכין לנטוע נפשותינו בשורש כי האדם עץ השדה וכו " (קדושים, תרל"ח, "במדרש וכ"ת").
נטיעה קשורה באופן בולט לשורשים. התורה וחז"ל בכמה מקומות משתמשים במינוח נטיעה לא בהקשר של עצים, והם עושים זאת כדי לסמל מצב של חדירה עמוקה עד לשורשם ויסודם של הדברים.
השוואה נוספת היא בין פעולת הקב"ה בבריאה לבין פעולת האדם בנטיעה, וכך למשל במדרש הבא:
ר"י ב"ר סימון פתח: אחרי ה אלקיכם תלכו - וכי אפשר לו לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה...? ובו תדבקון - וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהידבק בשכינה...? - אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה: ויטעה אלהים גן בעדן מקדם, אף אתם, כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה: כי תבואו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא רבה כה, ה).
מעבר להשוואה הזו ישנן השוואות הנוגעות לדמיון שבין אופי האדם ומטרותיו לעולמה של הנטיעה. חז"ל דורשים מהאדם לנטוע כל הזמן, וכשם שמצא את העולם נטוע, כך ימשיך לטעת עוד ועוד. המסר מהדברים נוגע לצורך לחנך את האדם ליצור ולהתחדש כל הזמן. אל לו לאדם לנוח על זרי הדפנה - מוטלת עליו החובה כל הזמן לחפש כיצד הוא יכול לתת ולהוסיף לסביבתו ולעולם.
כגן ה
נדמה לי שדברים אלו קשורים מאד לדברי השפת אמת. עולם הנטיעה מחזיר אותנו לימים המאושרים של גן עדן:
ויטע ה א-לקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח ה א-לקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל..." (בראשית ב, ט).
באותו גן עדן, שבו מתהלך ה בתוך הגן, באה לידי ביטוי הנטיעה והצמיחה, ולזה בדיוק רומז השפת אמת: בחינת ארץ ישראל היא אותה נקודה של השראת שכינה בגן, אותה משמעות של רוחניות וקודש בתוך ארץ ישראל.
מצוות הנטיעה בארץ ישראל מנסה להעצים את אותה נקודה פנימית, את אותה הנשמה של העולם כולו, על ידי עיסוק בפעולתו של הקב"ה - הנטיעה, באותו המקום שבו יש קשר מיוחד בין הארץ הגשמית לרוחניות החצובה מכסא הכבוד - בארץ ישראל.
סיכום
הדברים שאמרנו עד כה משתלבים זה בזה: יסודה של ארץ ישראל היא האמונה שכשאדם נוטע עץ, הוא אינו מבצע רק את המעשה הטכני הפשוט של הנטיעה, אלא הוא מתחבר לקב"ה ומתדבק במעשיו. הוא מבין ויודע שארץ ישראל איננה רק ארץ גשמית, שמטרתה לאחד את יושביה עליה, אלא שיש לארץ ישראל משמעויות רוחניות עמוקות: תפקיד הארץ, ותפקיד היהודי בארץ, הוא "לבטל כל דבר לשורשו", כלומר להראות שגם בתוך העולם הזה, עולם החומר, יש שורשיים עמוקים ורוחניים.
יהיו נא הדברים חיזוק לאמונתנו במשמעותה המיוחדת של הארץ.