כאשר אנו באים לדבר על ט"ו בשבט, לכולנו מתנגנים בראש שירי החג שלמדנו בגן ובבית הספר היסודי, וחלקנו אפילו מסוגל לחוש את טעמם הערב של הפירות הטריים והיבשים המעטרים את שולחן ליל ט"ו. אך ראוי לשאול: מה הקשר בין התאריך המיוחד של ראש השנה לאילנות ובין האילנות עצמם? הרי אם נטייל ברחבי ארצנו, העץ היחיד שיוציא פירות יהיה "השקדייה פורחת", ופירות ההדר הקרובים יוציאו פרח רק לקראת ניסן!
אם נתחיל מההתחלה, נגלה שראש חודש שבט נזכר בתורה בתחילת ספר דברים (א, ג): "אלה הדברים אשר דיבר משה...", ומתי זה היה? "בעשתי עשר חודש באחד לחודש", כלומר, א' שבט. בחודש שבט התחילה אמירת חומש דברים – 'משנה תורה', הוא חומש 'תורת ארץ ישראל'. חומש דברים מיוחד לארץ ישראל מכמה טעמים סיבות. הוא נאמר לדור באי הארץ לקראת כניסתם לכיבוש נחלתם, יש בו הרבה מצוות לאומיות מחודשות כמו מלכות, סנהדרין, נבואה, מלחמה ועוד, אשר יישומן הוא דווקא כשעם ישראל יושב ומיישב את הארץ. יותר מזה, ב'דברים' נשנו והתחדשו פרטי מצוות שכבר נכתבו בתורה, מתוך מבט מיוחד ומחודש. הרמב"ן מסביר בתחילת חומש דברים, שהתורה מדגישה שמשה רבינו, מקבל התורה בסיני, הוא המדבר כאן, כדי שנבין שאין הבדל בין דברי ה' בסיני לאלו של משה רבנו בערבות מואב. דברי משה בחומש "דברים", מצטרפים להיות תורה שלמה ואחדותית, בדיוק כמו התורה שנתנה לנו עד כה מה' יתברך.
אם כן, חודש שבט מהווה 'ראש', נקודת התחלה לתורתה של ארץ ישראל, התגלה בחומש דברים. מתוך הבנה יסודית זו, באים חז"ל וקובעים בחודש שבט את 'ראש השנה לאילן' הנטוע וצומח בארץ ישראל. כשם שתורתה של הארץ מתחילה בשבט, כך גם האילנות, המסמלים את הקשר החי לארץ, מתחדשים ומתחילים בחודש שבט. אבל מתי בשבט?
המשנה במסכת ראש השנה אומרת "ארבעה ראשי שנים הם... באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי". בספרי פנימיות התורה מבואר שבית שמאי מטבעם רומזים לבחינת שמים, ומידת הגבורה, "ייקוב הדין את ההר". במילים אחרות, דרכם הרוחנית של בית שמאי מתייחסת לבחינת ה'בכוח', הפוטנציאל הגלום בנבראים לפני ירידתם לעולם. משום כך, לדברי בית שמאי, ראש השנה לאילן חל כאשר חונטים (מתחדשים) שורשיו של העץ. כך גם מסבירה הגמרא המביאה טעם לדברי בית שמאי: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה", ומסביר רש"י: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים... ועלה השרף באילנות, ונמצאו האילנות חונטים מעתה". משמעות הדבר היא, ראש השנה לאילנות הוא דווקא במציאות בה עוד לא רואים דבר בחיצוניות, הכל נמצא בכוח. עכשיו "השרף עולה באילן", ישנו תהליך פנימי עמוק המתרחש בתוך העץ פנימה ומוכיח למעשה שהשורשים "חונטים מעתה".
יש כאן יסוד חינוכי אדיר, האומר כי הסתכלות נכונה על תהליך איננה על החיצוניות שלו, מה כבר צמח ופרח, אלא על מה קורה בפנים, מה היכולת הטמונה, הכוחות הנפשיים ועוד. עיקרון זה ממשיך אתנו בנושאים רבים, תפילת שחרית איננה באמצע היום, הזמן המשובח לדברי חז"ל (בפרט לדעת הרמב"ם והגר"א), הוא 'ותיקין' עם הנץ החמה בה אנו רואים את האור הראשוני בלבד ולא את כל גלגל החמה. גם בתהליך גאולתנו, איננו מודים לקב"ה רק בסיום התהליך, כאשר נזכה למקדש, מלכות וכד', אלא כבר בתחילתו בעת ראשית צמיחת גאולתנו.
כל מה שאמרנו עד עתה מתסדר רק לפי דעתם של בית שמאי. בית הלל מחדשים, שיש צורך 'בפועל', בתהליך גלוי ונראה, במציאות, בארץ. לפיכך, ראש השנה הוא דווקא כשהפירות חונטים. בית הלל הולכים בדרכו של אהרן הכהן, כדברי הלל הזקן עצמו: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן.." השואפים לעשות שלום בין הגלוי והנסתר ומצפים להופעתם של הכוחות בארץ.
הרב צבי רייזמן בספרו 'רץ כצבי', מביא את דבריו של הרב זווין זצ"ל האומר שמחלוקת זו היא יסודית לאורך כל הש"ס: מהו הדבר העיקרי, ה'בכוח' כדברי בית שמאי, או שמא ה'בפועל' כדברי בית הלל. כפי שכולנו מכירים, הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו את ההלכה כדברי בית הלל ובכך קבעו הלכה למעשה כי ה'בפועל' הוא הקובע, מבחן התוצאה דווקא. עם זאת, לכל דעה יש שורש רוחני עמוק ולכן יצאה בת קול ואמרה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים...". חז"ל מלמדים, שלעולם יש צורך גם 'בכוח', במחשבה, בשורשים, בפוטנציאל, בעולם עליונים המתקיימים לצד ה'בפועל', במלכות, בפירות, בעולם העשייה.
שתי גישות אלו מסמלות שני צדדים בתורתה של ארץ ישראל: מצוות התלויות באדמת הארץ הגלויות, כמו ערלה ונטע רבעי ומאידך, מצוות התלויות בשורשיה של ארץ הנבואה הנעלמת. מצוות אלו, כדבריו של הרב זצ"ל ב'אורות', נותנות לנו חיים, שמחה ותקווה לגאולתנו העתידה.
הרב אהד אהרן ברוכי, ראש בית המדרש בישיבת ההסדר בית שאן