אחרי החגים פגשתי ביהודי של תשרי, קצת שמח, קצת עצוב. גרגירים של ראשית שנה מצמיחים בו בת שחוק מאופקת. אהבה כבושה וענני תהייה דקים. חיוכו מדויק, לא גולש מהקווים. לחייו רימונים ועיניו מאירות כאתרוג מהודר אך נפשו מסוכסכת, חבוטה כערבה. רוחו עוד סוערת מן הימים הדוקרים שבין כסה לעשור אך גם צוהלת מקיפצוצים עליזים ומחבקים שהרקידו אותו, כעגל רך, בהקפות ראשונות ושניות. הוא טיפס אל על ב"מראה כהן" ו"א-ל נורא עלילה" והתענג במפתיע מקניית אזיקונים וברגים לסוכה. כמה שפך לב ונפש בימי הסליחות, איך קרע עפעפיים מנומנמים והילך בדבקות לבית הכנסת, סלסל עם החזן והגיוניו שוטטו במרחבים. לבו התרחב כשטפח לבאי סוכתו והגיש לפניהם מכל טוב ביתו, כמה התרגשו בבואם, כמה מאור נמשך ממנו ברגעים של הכנסת אורחים אפופת הוד.
המתח האצור שבין ימים נוראים לימי השמחה מוליד בו חיוניות נדירה. רוח של יצירה נושבת בסמטאותיו וראשו מיטלטל בסחרור עדין בין אימת הדין לנועם הסליחה ובין רחמים גלויים לאהבה מסותרת. התנודות החדות והקוטביות מציתות אצלו חושים רדומים. הוא כמעט מכור לתחושות הללו, לאוויר הדחוס של ימי תשרי, לעננים המתחלפים, לשמש הבוערת ולטיפות הראשונות שמרוות אדמה סדוקה, לזעקות הושענא ולתפוח בדבש. כמו ילד קטן במתקן מתנפח הוא מוצף שמחה, מטלטל, קופץ, נופל, מתנגש, נצבט, קם, מזנק, מתרסק על קרקע תזזיתית ורכה וחיוך תמידי נקבע בין שפתיו. דם חם זורם בעורקיו. הוא משתלהב, סוער ומלא אנרגיה ורעננות. כמו שופר המחרחר וגווע הוא פותח את ימי תשרי וחותם אותם בתרועה גדולה כזו שיוצאת מריאות של בעל תוקע מנוסה כשקהל משועשע מודד אותו בשעוניו והוא מבקש לרצותם ולטפס אל שיאים חדשים, כאלו שלא שמעתן אוזן מעולם.
 |
|
פתאום הכל סטנדרטי (צילום: andydr-cc-by)
|
יהודי של תשרי חרד מאימת חשוון, מן האפור שנזרק בשמיים תכולים ומן הריק והחלל שהחודש המריר הזה נושא בכנפיו הפצועות שלא יודעות מעוף. עינו במר בוכה כשקישוטי הסוכה נתלשים ממקומם ומיידים בו מבטי חמלה וגעגוע. אלמלא השכנים הקפדנים הוא היה מותיר את סוכתו על כנה ומותח אל קדרות חשוון מצילה המנחם של סוכתו הירוקה. הוא מפחד מן השגרה האורבת בפתח, מן היום יום הפשוט. הוא מוצא עצמו לפתע נטול שיאים ונפילות והקרקע הגועשת נשמטת מתחתיו. קשה עליו משא החול והקבוע והרגיל. הוא כמעט מתפלץ משבוע ללא שום התרחשות מיוחדת, בלי שום תוספת בתפילה, עם תחנון מלא של שני וחמישי ובלי צלילי תשרי שערבו לאוזנו הכרויה. פתאום הכל סטנדרטי, נורמאלי לחלוטין, הריהוט הביתי חזר למקומו והמקרר התרוקן ממגדנות החג. צריך לשוב לקימה הקבועה בבוקר, להרגלים השוחקים, לסנדוויץ בשקית ולמטלות החיים התובעניות ששבו לדרוש את מילוין. החיים חוזרים למסלולים ישרים, זוויתיים ורחוקים אלפיים אמה ממעגלי שמחת תורה מסחררים או מנענועים קרביים המבקשים לדקור את השמיים ולהוריד שפע עליון.
איך מנחמים יהודי של תשרי בשעה שחשוון מוטל לפניו? מה אומרים לאיש אשר רוחות החגים לוחשות מגרונו כי תמו ימי העדנה וכי בלעו ימי חשוון השדופים את ימי תשרי השמנים והמלאים האם ייקץ היהודי מתשרי לגלות כי עף לו חלומו כאבק פורח ונמשל לחרס הנשבר לחציר יבש ולציץ נובל. במה יחיה את נפשו הסוערת? האם בכוחה של שאילת גשמים להרוות נפש צמאה?! האומנם דמעותיה החמות של רחל ביום פקידת שנתה יקהו יגונו? כלום די בפירורי יארצייטים של אדמו"רים שכוחים בכדי לתת מזור ליהודי הכואב?! צער חשוון דומה עליו ככהן גדול היוצא מבית קודש הקודשים ונצרך לנקביו, מכסא הכבוד לבית הכסא.
מה נדבר בפני יהודי של תשרי, מול כינור האדם הזה שנקרעו מיתריו ואין קול ואין צליל ואין תו ואין מנגינה. רק האלם ידבר ושתיקת בן אנוש תאמץ רגליים כושלות. "בן אדם" תלחש לו נשמתו "מאדמה לוקחת ורק צימאונך המתוק ימלא חסרונך, בשנה הבאה תשב על מרפסת צערך ותספור את דמעות שנתך הנודדות, עוד תראה כמה טוב יהיה, בשנה הקרובה"