"בכיתי ובכיתי עד שהחלפנו מקום": הנס של עדן אורה לוי

הייתי בת חמש. חופש הגדול
מצטרפת לאמא ליום כיף וקניות במרכז העיר שבירושלים
בין לבין עוברות מפעם לפעם בחנות של אבא שנמצאת ממש במרכז
להראות מה קנינו, לתאם את המשך היום.. מתכננים שאני ואמא נלך למסעדה האהובה, זו שתמיד אנחנו, הילדים אוהבים לאכול בה, במיוחד בחופש הגדול. סבארו. ואבא יצטרף בהמשך. "תזמינו, ואני כבר אגיע."
מגיעות שלובות ידיים זו עם זו, המסעדה עמוסה בני אדם, כיאה ליום שכזה באמצע החופש הגדול. יש תור ארוך בדרך למזנון וחברה של אמא, זו שעובדת שם מכניסה אותנו ומקבלת אותנו לראשית התור, הרי אנחנו לקוחות קבועות שם.
מזמינות פיצה, ובאות להתיישב. במסעדת סבארו יש חלונות גדולים המשקיפים על הרחוב, ממש ליד הכניסה למקום. אמא רוצה שנתיישב לצידם כדי שכאשר אבא יגיע, הוא יראה אותנו ויצטרף. מתיישבות
וברגע אחד, כך, בלי להבין למה, אני מתחילה לבכות. לא להתבכיין, ממש ממש לבכות. מבקשת ובוכה לאמא שאני לא רוצה לשבת כאן. פשוט לא. ושבבקשה, אמא, בבקשה בואי נעלה לקומה השניה של המסעדה. באותם ימים לסבארו היה מפלס נוסף, חדש יחסית שבאותו רגע כל שרציתי היה לשבת בו. מין קול בי שלא שקט עד שהסכימה אימי שנעלה. בתחילה ניסתה לשכנע אותי שטוב שנשב ליד החלון, הרי אבא צריך להצטרף, ולבסוף הסכימה, אולי כי ריחמה עלי, אולי כי מבטי האנשים כבר התחילו להציק.. למה הילדה הזו בוכה כל כך?

עולות לקומה השניה. מתיישבות. לא עוברות להן כמה שניות 
ופתאום, בום. קול רעש גדול. ככ גדול שנדמה ולא נשמע כלל. כזה שמרעיד את כל כולי. שצורם באזניים, קשה לשמוע. אי אפשר לראות דבר. חושך, עפר בכל מקום. התקרה נופלת. הרצפה סדוקה. רעשים וריחות ומראות ותחושות.. ואמא, למה? אמאלה.
ברגע אחד ארוך, בצהרי יום קייצי, פיגוע פקד את מסעדת סבארו, מטען חבלה שהוחבא בתוך תיק של גיטרה. מחבל נכנס, נעמד ליד ההמון, ופוצץ את המטען
בכניסה למסעדה, ממש ליד החלונות הגדולים.
 

צילום: עדן אורה לוי

אמי אהובתי מצליחה להתעשת, מחליטה לקחת אותי בידייה ולנסות לצאת משם. מהתופת. בחיים.
מנסה לפלס את דרכינו בין ההריסות, בין הפצועים, ההרוגים. והמראות מראות, והריחות ריחות. ואני, אני בת חמש. 
בדרכנו החוצה רואה שיש אנשים שמנסים להכנס לתוך ההריסות, לנסות לעזור, להציל.
אנחנו יוצאות, ואמא, יחד עם עוד אדם שמנסה לעזור לה, מסתכלים עלי, "עדן. עדן. את בסדר? עדן את בסדר?" היא מסתכלת עלי, עוטפת, מחבקת, ואני, כל שמצליחה הוא להוציא איזה קול חצי בוכה חצי אולי צוחק, ולומר "אמא.." ולא יותר.
אמא מתחילה ללכת. הולכת והולכת בכל כוחה לכיוון החנות של אבא, רק לברוח. רק לברוח.
ואני רואה מרחוק את אבא שלי הולך מסוחרר וצועק "איפה אישתי? איפה אישתי והבת שלי? הם שם. הם שם!"
ואז, הוא מבחין בנו מתקדמות לעברו מכוסות עפר. רץ אלינו. בוכים. מתחבקים. אמא קורסת.
משם הרבה בלאגן שאת רובו אני לא זוכרת. זוכרת אמבולנס. זוכרת אבא שמחבק ואמא שוכבת עם מסיכת חמצן. זוכרת בית חולים. זוכרת שיבה הביתה בנס עצום באותו היום.
אמא נפגעה חרדה ונחלשה שמיעתה באוזן אחת. ואני, כלום. שום דבר.
זוכרת שכולם סביבי אומרים עוד ועוד כמה ש"עדן הצילה אותנו", ואיזה נס גדול, ולא מבינה על מדובר. רק יודעת את שבעולמי שלי. זוכרת את הכתבת שראיינה אותנו אחרי הפיגוע שואלת אותי "עדן, מה קרה?" ואני, עונה לה את התשובה הכי מדוייקת שיש, שתקפה לה עד היום. "זה סוד".

מאז, כל שנה, בתאריך הפיגוע, הוריי מקיימים סעודת הודיה בבית הכנסת, סעודה שכל כולה הכרה בנס שקרה, שכנראה לעולם לא אבין את עומקו ואת עומק תפקידי בו.
וכשהגעתי לגיל 12, הוריי קיימו הכנסת ספר תורה לכבוד הנס. לכבוד התודה הגדולה. לכבודו של הקדוש ברוך הוא.
השם יתברך עשה איתנו חסד. נס. נס של חיים ממש. נס שהתברר לאחר כמה זמן שפקד אדם נוסף, שגילינו שיצא החוצה מהמסעדה בעודו מחכה בתור מאחר והיתה שם איזו ילדה קטנה שבכתה ובכתה..

מאז, מגיל חמש ועד היום, אני מתהלכת לי ברחובות העיר, וכשעוברת ליד מקום הפיגוע, "מאפה נאמן" היום, בלי שאף אחד רואה, או שומע, רק אני ובוראי, עוצרת ולו לרגע קטן, נושמת,
"ברוך שעשה לי נס במקום הזה."