חנוכה, חג האורות, מסמל לא רק את ניצחון המכבים על היוונים, אבל בעיקר את ניצחון היהדות על האלילות. מה מייחד את התרבות ההלניסטית אשר גרם ליהדות להתנגד לה בצורה כה חריפה? הרי התרבות ההלניסטית היא זו שהביאה לעולם את הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו, את המתמטיקה של פיתגורס, את המחזות של סופוקלס ואייסכילוס, את השירה האפית של הומרוס ואת הפסול של פרקסיטלס. הרמב"ם העריך מאוד את אריסטו ומצטט ממנו בהרחבה ב"שמונה פרקים" (ההקדמה לפירושו לפרקי אבות),יש הטוענים שפרקי אבות הינם מבוססים על העקרונות שב"אתיקה" האריסטוטלית.
גם מי שאינו בקיא בטרילוגיה האדיפלית של סופוקלס, ודאי שמע על חידת הספינקס: 'מי הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש? והתשובה: האדם שבשחר ימיו זוחל על ארבע, בשיא חייו הוא הולך על שתיים ובערוב ימיו - נשען על מקל. מוריס באורה, חוקר יוון הקלאסית, מציין בספרו, שבתפיסה היונית האדם לא היה רק התשובה לחידת הספינקס, אלא הוא התשובה לכל שאלה אנושית וקיומית.
היונים האמינו שהאדם עומד במרכז היקום ושהאדם מסמל את השלמות. הגוף האנושי ביטא את פסגת האומנות ומאפיינים אנושיים ככוח, מהירות, ויופי הפכו לתכונות של האלים ששכנו בהר האולימפוס. המקהלה של אנטיגונה שרה וחזרה ושרה את המשפט המפורסם: "אין קץ לנפלאות, אבל נפלא מכל הוא בן אנוש". אכן הפילוסופיה היונית התהדרה בקביעה "האדם הינו מידת כל הדברים".
ליהדות לעומת זאת, תפיסה שונה לחלוטין, שאותה היא מעוניינת להנחיל לכלל האנושות. אלוקים הוא הנמצא במרכז היקום ולא האדם, ועל פי מדתו נמדד העולם. אכן האדם מתואר ע"י בעל תהילים: "ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו" (תהילים ח:ו) אולם ההבדל הקטן הזה בין אלוקים לאדם מהווה את כל ההבדל שבעולם. אם היוונים יצרו אלילים בדמות אדם, היהדות מצפה מהאדם לגדולות ונצורות מפני שהאדם נוצר בצלם האלוקים. והיות ומהותו של הקב"ה הינה רוחנית ולא גשמית, גם האידיאלים היהודים שלאורם אנחנו צריכים לשאוף הינם אידיאלים רוחניים: חמלה, אהבת חינם, סבלנות, סובלנות ואהבת האמת. אלו הינם המידות שהראה הקב"ה למשה (שמות לד,ו-ז) ואשר אנו מצווים לנסות ולהגשים בחיינו. (ספר המצות לרמב"ם מ"ע ח)
לאור הבחנה זו, ברור לנו, מדוע התרבות ההלניסטית ראתה במצוות המילה כתועבה ואסרה על היהודים למול את בניהם. גוף האדם מסמל את השלמות, לכן פגיעה בו הינה כמובן חילול הקודש. לעמת זאת, היהדות שדורשת קידוש החומר ושכלולו, עבורה משמעות מצוות המילה, הינה מסמלת את חובת האדם לתקן את החומר, דבר המהוה כמובן את מרכז השקפתה. (עיין במדרש תנחומא ריש פרשת תזריע) היונים עוד הגדילו לעשות, את הרבגוניות שהם ראו בקרב בני האדם הם יחסו כמובן גם לפנתיאון האלים וכך חילקו את מגוון התכונות המידות והערכים בין האלילים השונים. האמת, שהשקפתם של היונים קדמה למחשבה הפוסט מודרניסטית העכשווית, אשר בה אין אמת מוחלטת ואין ערכים מוחלטים ולכל אחד יש זכות להתקיים עם האמת הפרטית שלו. רק בעולם כזה, גם מחבל מתאבד שרוצח ילדים, יכול להיקרא לוחם חרות. רק היהדות, שמאמינה באל אחד אשר ציוה "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" הוא גם שמצווה "לֹא תִרְצָח", יכולה לדרוש מהאדם רמה מוסרית מוחלטת. אין ספק שההסתכלות המוסרית היחסית שטופחה על ידי הפוליתאיזם (ריבוי אלים) היא שהביאה את היהדות למאוס בעבודת האלילים.
מתוך נקודת מבט זו אנחנו יכולים להבין את החטא הראשון שבתורה, החטא בו אדם וחוה אוכלים מפרי עץ הדעת טוב ורע. מדוע מצא לנכון הנחש לומר לאישה "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" (בראשית,ג,ה'). מה רע להידמות לאלוקים? איזה נזק יכול להיגרם מאכילת פרי המעניק חכמה? הרי חוה עצמה מתארת את הפרי "טוב העץ למאכל (כנראה ללא קלוריות וכולסטרול) וכי תאווה הוא לעיניים (בעל מראה יפה ואריזה מפתה) ונחמד העץ להשכיל (טוב לפיתוח וגירוי המחשבה)" אז מדוע לא לאוכלו?
המאבק הפנימי שהתנהל בליבם של אדם וחוה, הוא הוא המאבק שבין היהדות להלניזם. מי מחליט מה הוא הרע ומה הוא הטוב, מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא נכון? ההצהרה של אדם וחוה בעצם אכילת הפרי האסור, הינה, שהם אלה שרוצים להחליט, כי בסופו של דבר מדובר בחיים שלהם. הקב"ה לעומת זאת (כפי שפרויד לימד שנים רבות מאוחר יותר) מראה לנו באמצעות אדם וחוה שכל אחד מאתנו הינו גאון בבואנו להצדיק את מעשינו. לכן התורה בחרה לספק לנו מערכת חוקים מוסריים המגדירים עבור האדם מה נכון ומה לא נכון, ולא השאירה זאת לשיקולנו. אלוקים הוא הנמצא במרכז היקום!
מכל מה שאמרנו עד כה, ברור מדוע סיפורי יוסף ואחיו נקראים בתקופת חנוכה. יוסף היה שנוא על אחיו בגלל חלומותיו. מקור השנאה היה עמוק יותר מקנאה בלבד. יוסף חלם שני חלומות, חלום השיבולים וחלום שעסק בגרמי השמים. גם אביו יעקב חלם, על סולם המוצב ארצה (באדמה) וראשו בשמים, אך למרות הדמיון, אצל יעקב אלוקים עומד מעל לסולם, ואילו אצל יוסף, הוא עצמו הינו במרכז. חלומו של יעקב היה חלום יהודי בעוד חלומו של יוסף היה חלום מהזן היווני. רק עשרות שנים מאוחר יותר כאשר יוסף נאלץ לרדת למצרים ועובר שם תלאות רבות, הוא מגיע להכרה במרכזיותו של האל בעולם. לכן בפרשיות של השבועות הקרובות, כאשר גיבורנו יוסף עומד בפני פרעה הוא מכריז: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" (בראשית, מא, טז) כלומר הכרה מלאה של יוסף במרכזיותו של אלוקים וצמצום מעמדו האישי.
הרב שלמה ריסקין הוא המייסד וראש הישיבה של מוסדות "אור תורה סטון", ורב העיר אפרת