לכל אדם יש את נקודות האור שמלוות אותו בחייו. בימים שמחים הוא נזכר בהן בחיבה ובגעגוע, ובשעות מצוקה הן לו מקור של נחמה.
האחד שומר בליבו פסקה שקרא בספר ישן, את השני מלווה חבר אהוב והשלישית נושאת בליבה זיכרון ילדות. נקודות האור של חיי הם סבא וסבתא שלי, זיכרונם לברכה.
נולדתי בעיירה צ'רנוביץ שבברית המועצות, בתקופת השיא של הקומוניזם הסובייטי. בימים ההם עשו השלטונות מאמצים כבירים להחניק כל רמז של חיים דתיים, ועל יהדות בכלל לא היה מה לדבר. לא גדלתי על המסורות העתיקות של עמנו, שפת אימי לא הייתה עברית ולוח השנה שלפיו התנהלו חיינו היה אזרחי למהדרין.
אבל אני זוכר היטב איך בגיל שלוש-עשרה סבא שלי נכנס לביתנו, ובידיו חבילה משונה במקצת. בתוכה התגלו לי שתי קופסאות שחורות שעד הרגע ההוא לא ראיתי כמותן; הוא לימד אותי שקופסאות אלו נקראות תפילין, ובמשפחתנו נהוג לתת אותן לקראת בר המצווה.
התפילין שסבי הביא לי היו ישנות מאד, וקרוב לוודאי שהקלף בתוכן התפורר שנים רבות קודם לכן. אבל הרגע הזה היה אחת הפעמים הראשונות שנפתח בפניי השער לעולם היהודי, אליו נכנסתי גם בעידודה ובליוויה של סבתי. אני לא יכול לשכוח את הוויכוח הקבוע שהיה לה עם אחת מחברותיה: בעוד סבתא שלי הייתה מקפידה לנקות את הבית ביום שישי, אותה חברה ניקתה רק יום אחר כך. סבתי התעצבנה עליה: "את עושה דווקא, בכוונה!". אני לא הבנתי על מה הוויכוח – אבל כך נזרעו בחיי זרעי השמירה על קדושת השבת.
היהדות של סבי וסבתי לא הייתה יהדות של שולחן-ערוך, או של הקפדה על קוצו של יו"ד. אבל גם בתנאים הקשים ביותר הם שמרו על גחלת יהודית לוחשת ולא הרפו מאחיזתם בשרשרת הדורות. הם היו אנשים צנועים וחמים שהעניקו לי אהבה ללא תנאי, ודאגו להעביר לי את אותם דברים קטנים לכאורה, מושגים בסיסיים ומנהגים, שבעקבותיהם למדתי עברית, העמקתי את זהותי היהודית ונאבקתי לעלות לארץ-ישראל.
הנר היהודי שהם הדליקו בי עדיין דולק, והוא מפזר נקודות חמות של אור לאורך המסלול בו אני הולך מאז ועד היום.
הכותב הוא יושב ראש הכנסת וחבר כנסת מטעם הליכוד, שהיה בעבר אסיר ציון בברית המועצות